ואז נשמעה הפקודה: "לפזר!"

Bookmark and Share

אלימות המשטרה בהפגנת מק"י ברחוב אלנבי בת"א, ינואר 1950

ב-22 בינואר 1950, פתחו כמה עשרות קומוניסטים ממושבים באזור רמלה, בהנהגתו של שלמה שמלי, חבר מועצת פועלי רמלה מטעם מק"י, בשביתת רעב במשרדי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית בתל-אביב. בשביתתם מחו על האיום המוחשי בגירושם מבתיהם בשל סירובם להתכחש להשקפותיהם ולחתום על הצטרפות למפא"י, אז מפלגת השלטון.

    משלא נענו דרישותיהם של שובתי הרעב, ארגנה המפלגה הקומוניסטית הישראלית שבוע לאחר מכן הפגנת הזדהות עמם, שצעדה לאורך רחוב אלנבי בתל-אביב. המשטרה, שנערכה במירב כוחותיה, פיזרה את ההפגנה באלימות קשה במיוחד, כפי שעולה מכתבה שהופיעה ביומון מפ"ם "על המשמר" (31.1.1950). קטעים מהכתבה מובאים להלן.

     עוד שעתיים לפני ההפגנה, נראו פלוגות שוטרים, מזוינים בכובעי-פלדה, אלות ומגני-ברזל, כשהן צועדות בכיוון הבניין החדש (הפסאז') שליד הוועד הפועל של ההסתדרות, בו ממשיכים בשביתת-השבת חברי מק"י מהמושבים. פלוגות השוטרים התאספו חיש-מהר ליד בית השובתים, התפזרו ושיתקו את התחבורה ברחוב אלנבי, בקטע שבין אחד העם ויהודה הלוי. התנועה בקטע זה נאסרה גם על עוברים ושבים, שהופנו לסמטאות צדדיות.

     באותה שבת הוכרז מצב הכן במטה מחוז המשטרה ברחוב השחר. השוטרים נראו שם עומדים וממתינים לפקודה לעלות על המכוניות ולבוא לעזרת ה"עתודות" ברחוב אלנבי. משעה שש-וחצי עד שבע-וחצי שרר שקט גמור בקטע הרחוב המשותק, וקהל אנשים מסתופפים נראה רק ליד משמרות השוטרים חמושי כובעי-הפלדה ומחזיקי האלות.

    הצלחתי "להסתנן" לקטע האסור ולחזות בנעשה. מדברי שוטרים וקצינים נודע לי, כי לפעולה זו גויסה כל משטרת תל-אביב, על שוטריה, סמליה, קציניה ולבלריה. שוטרים מספר ישבו בקפה "מאור" וסעדו לבם בסנדוויצ'ים וכוסות תה. לפתע הגיע במרוצה סמל ופקד: "חבר'ה, לצאת! ההפגנה יוצאת ממזא"ה לאלנבי ומתקרבת אלינו".

    משנראו מרחוק דגלי המפגינים הקרבים לבניין השובתים, השתררה מתיחות-מה בקהל ובמשטרה. קציני המשטרה נתנו את פקודותיהם האחרונות ושרשרות שוטרים מוגברות נעמדו באמצע רחוב אלנבי, ליד פינת שדרות רוטשילד, כדי למנוע מהמפגינים להתקדם.

    ברגע שההפגנה הגיעה ל"מחסום" המשטרה, נעצרה, ואסתר וילנסקה עלתה על אי-תנועה והחלה לנאום. בין המפגינים נראו נשים, ביניהן שנשאו על כתפיהן את ילדיהן.

    לפתע נשמעו צעקות מאורגנות, שיצאו מפי כמה עשרות אזרחים, אשר עמדו על מדרכת השדרה: "בוז לקומוניסטים!". המשטרה הורתה למפגינים להתפזר הואיל וזוהי "התקהלות פרועה וההפגנה אינה חוקית". מיד לאחר-מכן התקיפו צועקי ה"בוז לקומוניסטים" את המפגינים, ובו-ברגע נשמעה פקודה מפי קציני המשטרה: "לפזר!". קבוצת שוטרים בת 100 איש הגיחה מעורף המפגינים וזינקה אל שורותיהם. לעזרת שוטרי העורף באו מיד שוטרים שעמדו ממול למפגינים, מכוניות משטרה ופלוגות שוטרים מזויינות התפרצו אל המפגינים בהרביצם על ימין ועל שמאל.

    המפגינים נדחקו ממקומם בכיוון הצירות הסובייטית ובכיוון רחוב הרצל. מכוניות משטרה, מצוידות בזרקורים, התחילו לגשש בפינות, גילו את המפגינים ועזרו לשוטרים להרביץ בהם. דקות מספר לאחר התחלת התגרה, נשמעו כבר קולות בכי של פצועים. בשדרות רוטשילד נראה קהל נאסף סביב בחורה  שנפגעה מאלות המשטרה. הבחורה צעקה: "לא האמנתי, כי יהודים עלולים להתנהג כפשיסטים!".

    ה"פיזור" ארך 30 רגע ורק מקץ חצי שעה הגיעו מכוניות מגן-דוד-אדום שהובילו 4 פצועים. "קיבלנו פקודה לא לגלות את מספר הפצועים ושמותיהם" – ענו לי במד"א כשהתקשרתי אליהם בשם המערכת. לבית החולים הדסה הגיע יצחק בנדיטר כשהוא פצוע בראשו. שבעה מפגינים נעצרו ושוחררו אחר-כך בערבות. חייל שנעצר בפסאז' אמר לשוטרים: "למה אתם יוצאים נגד הפועלים?".

    ההפגנה שימשה "נושא הערב" בעיר, באוטובוס ובבתי הקפה. רוב המתווכחים גינו את התנהגותה של המשטרה.

     סוף דבר: כאשר נכנסה שביתת הרעב ליומה ה-20, חתמו ראשי המרכז החקלאי על הסכם שביטל את סילוק הקומוניסטים והבטיח להם אמצעי קיום וייצור.