הומניזם כמצפן לפעולה – לזכרו של מרדכי אבי שאול

Bookmark and Share

לאחרונה מלאו 120 שנה להולדתו ו-30 שנה למותו של מרדכי אבי-שאול – הסופר, המשורר, המתרגם והלוחם הדגול להגנת זכויות האדם ולידידות בין העמים.

    נולד במאי 1898 בשם איזידור מנדל במשפחה יהודית בהונגריה ולמד שם בישיבה. נשא לאישה את לאה, וב-1920 היגרו שניהם לפלשתינה. מאחר שידע עברית, מצא את פרנסתו כמורה ובמקביל למד באוניברסיטה העברית.

    השקפת עולמו ההומניסטית דחקה בהדרגה את תפיסתו הדתית, וכבר ב-1925 נמנה עם האינטלקטואלים שפעלו במסגרת הארגון ברית שלום, שדגל באוטונומיה משותפת של ערבים ויהודים בפלשתינה.

    להיכרותו עם המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שפעלה בשנים אלה בתנאי מחתרת, תרמה חברותם בה של שני אחיו – צבי (פאל) מנדל ואליהו (יאנוש) מנדל. אחד האחים (במקורות שקראתי לא צוין שמו) נמנה עם האסירים הקומוניסטים שפתחו ביולי 1935 בשביתת רעב ממושכת בתביעה שיכירו בהם כאסירים פוליטיים. בראש השביתה עמדו חברי ההנהגה מרדכי בילצקי ומחמוד אל-מוגרבי.

    הימשכותה של שביתת רעב זו עוררה עניין ציבורי, ומרדכי אבי שאול יזם פנייה של אנשי תרבות בולטים לנציב העליון הבריטי בקריאה להיענות לדרישותיהם. פנייה זו פורסמה ביומון "דבר" (29.7.1935) תחת הכותרת: "יום שלושה-עשר לשביתת הרעב".

    כמה מאנשי התרבות שחתמו על הפנייה החליטו להקים ארגון הומניטרי בשם האגודה להגנה על זכויות האדם, שבהמשך נקרא הליגה לזכויות האדם והאזרח. אבי שאול היה הרוח החיה בפעילות הליגה במשך עשרות שנות קיומה ועד להתפרקותה ב-1988.

    בשנות המנדט הגישה הליגה סיוע הומניטרי ומשפטי לעצורים פוליטיים, שרבים מהם היו קומוניסטים, ולמשפחותיהם. היא נעזרה בפרקליטים שתרמו את זמנם להגנה על עצורים וכן בקשרים שהיו לה עם אינטלקטואלים כמו הרב מגנס ופרופ' הוגו ברמן מהאוניברסיטה העברית.

    הפעילות ההומניטרית למען העצורים הפכה את ביתו של אבי שאול בתל-אביב למטה פעולה, שאליו הגיעו שליחי המפלגה הקומוניסטית. בריאיון שראה אור ב"קול העם" (29.10.1949) סיפרה לאה אבי שאול, כי פעילות הסיוע לשובתי הרעב חשפה בפניהם את אישיותם של השליחים, וביניהם רות לוביץ', אליושה גוז'נסקי ויהודה סתוי:

    "גילינו בני-אדם הראויים לכבוד ולהערצה, בני-אדם שיש בהם התמדה וחכמת חיים ואופטימיזם מופלא, בני-אדם המוכנים להקריב את עצמם למען האידיאה אשר בה האמינו. והן ידע כל אחד מהם את הצפוי לו, אם ייפול בידי המשטרה האימפריאליסטית".

    בעקבות הכרות זו, הצטרפה לאה אבי שאול ב-1939 למפלגה הקומוניסטית והתמידה בפעילות בשורותיה ובשורות תנועת הנשים הדמוקרטיות. מרדכי אבי שאול בחר להמשיך לפעול לצד המפלגה בארגונים דמוקרטיים. ב-1942 נמנה עם מייסדי ליגה V למען רוסיה המועצתית ובהמשך נבחר לכהונת נשיא תנועת הידידות ישראל-ברה"מ. ב-1950 נמנה עם מקימי הוועד הארצי למען השלום בישראל והיה חבר מועצת השלום העולמית.

    "יחסו של עם לזולתו הוא המבחן למעלתו המוסרית" -תמצת אבי שאול את עמדתו בשאלה של זכויות האדם והעמים בנאומו בוועידה הארצית של שוחרי ידידות ישראל-ברה"מ (21.1.1972).  הוא תרגם את תפיסתו זו לפעילות רבת שנים נגד הממשל הצבאי, נגד מדיניות הנישול והאפליה, נגד פשעי הכיבוש, להגנת זכויות העובדים ולכיבוד זכויות האזרח.

    אבי שאול פרסם אמנם את ספר השירה הראשון שלו בהונגרית, אך מכלול יצירתו הספרותית הענפה נכתבה בארץ בעברית, בה שלט על כל רבדיה. בריאיון ליגאל לוסין ("מעריב", 14.8.1959), ביטא אבי שאול את הערצתו לעברית:

    "הלשון העברית היא הלשון הנפלאה ביותר מבחינת גמישותה; אוצרותיה משופעים בלי מידה; הלוואי וידענו אף את מקצת האוצרות הטמונים בבית גנזים זה!".

    בהקשר זה, הרעיף יגאל לוסין מצדו על המרואיין מילות שבח: "שליטתו של אבי שאול… באוצרות הלשון העברית היא ממש וירטואוזית. צירופי המלים שלו הם נועזים ועם זאת עדיני-טעם. סגנונו ה'ספרותי-מודרני' מתובל בסממניה החריפים של לשון המשנה והמדרשים".

    אבי שאול פרסם 13 ספרים של פרוזה ושירה. ברם את תהילתו הביאו לו התרגומים מגרמנית ומשפות אירופה אחרות. ב-1958 הוענק לו פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת עבור התרגום של ארבעה ספרים של הסופר הגרמני תומאס מאן: "הר הקסמים", "לוטה בווימאר", "וידוי ההרפתקן פליקס קרול" ו"יוסף ואחיו".

    שירים, סיפורים, רשימות ביקורת ומאמרים בנושאי תרבות מפרי עטו ראו אור בביטאוני מק"י – "קול העם" ו"זו הדרך".