בגין, שרון ונתניהו גם

Bookmark and Share

הכרעתם של ראש הממשלה נתניהו והרוב בממשלתו בעד הצעת הפסקת האש בעימות הצבאי בדרום (13.11), שרקחה מצרים בתמיכת סעודיה ונסיכויות המפרץ וגם ממשל טראמפ, עוררה ביקורת לא רק בחוגי ימין (ר' התפטרות שר הביטחון ליברמן). ח"כ ציפי לבני (יו"ר האופוזיציה, המחנה הציוני) הצטרפה למבקרים מימין את "רפיסות" הממשלה: "הכישלון הביטחוני המהדהד בדרום הוא יריקה בפרצופו של ציבור העוטף ופגיעה אנושה בהרתעה של מדינת ישראל".

    אלא שהחלטתו של נתניהו, מוגבלת ככל שתהיה במשמעותה, היא המשך הגיוני להכרעות של קודמיו בראשות ממשלות ימין: מנחם בגין (בחתימתו על הסכם קמפ דייוויד, 1979) ואריאל שרון(בהכרעתו בנושא ההתנתקות מרצועת עזה, 2005). הן בגין והן שרון היו אבירי הרחבת ההתנחלויות ו"א"י השלימה", ובכל זאת ביצעו נסיגות ובמסגרתן גם פינו התנחלויות.

 עסקת בגין

    החלטה של הוועד המרכזי של מק"י, השוללת את תכנית האוטונומיה לפלסטינים, שגיבש בגין ונכללה בהמשך בהסכמי קמפ דייוויד, פורסמה עוד ב-5 בינואר 1978, במהלך הדיונים על אותם הסכמים:

    "תכניתה של ממשלת בגין בדבר 'אוטונומיה לערביי א"י' בשליטה צבאית ופוליטית של ישראל אינה תכנית שלום, אלא תכנית להנצחת הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים, תכנית של החלת הריבונות הישראלית דה-פקטו על הגדה המערבית ורצועת עזה, תכנית קולוניאליסטית, השוללת את עצם קיומו של העם הערבי הפלסטיני ואת זכותו הלגיטימית להגדרה עצמית ולהקמת מדינה עצמאית בצד מדינת ישראל" (ספר הוועידה ה-19, ע' 102).

    בדין וחשבון של הוועד המרכזי לוועידה ה-19 של מק"י (פברואר 1981), סיכם המזכ"ל מאיר וילנר את עמדת המפלגה כלפי הסכמי קמפ דייוויד:

    "עיסקת קמפ דייוויד הייתה עסקה נפרדת של שליטי ישראל ומצרים בחסות אמריקאית, על מנת להסיר מכשול מהדרך להקמת גוש צבאי נגד תנועות השיחרור הלאומי במזרח-התיכון, במפרץ הפרסי ובאפריקה. משמעות העסקה היא, שתמורת החזרת חצי-האי סיני לריבונות מוגבלת של מצרים, תשלים מצרים למעשה עם המשך השליטה הישראלית בגדה המערבית וברצועת עזה ועם שלילת זכותו של העם הערבי הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינה עצמאית משלו" (שם, ע' 28). 

    חלפו 40 שנה מאז הסכמי קמפ דייוויד, אך השיקולים הגיאופוליטיים של הליכוד ומחנה הימין נותרו בעינם. גם היום, אפשר להניח, היה נתניהו חותם על ההנמקה לאישור עסקת קמפ דייוויד, שנכללה במאמר ראשי ביומון "הארץ" (17.10.1978), כמובן תוך הכללת השינוי שחל בינתיים במעמדה של איראן מבעלת ברית לאויב:

    "מותר להסיק, כי הסכמי קמפ דייוויד מבטאים הבנה יסודית בין וושינגטון, קהיר וירושלים, כי מן הראוי ליישב את הסכסוך המצרי-ישראלי כדי לסלק מכשולים שעמדו עד כה בדרך ליצירת מערך פרו-מערבי במזרח-התיכון שיקיף את מצרים, ישראל, סעודיה ואיראן, כאשר ארה"ב תפרוש את כנפיה על מערך זה".

 עסקת שרון

    רבע מאה לאחר הסכמי קמפ דייוויד, באפריל 2004, הודיע ראש הממשלה אריאל שרון על תכנית ההתנתקות מעזה ופינוי ההתנחלויות מהרצועה.

    בעת פרסום התכנית, לא היה ידוע ברבים, כי שרון נתן לה פומבי לאחר שקיבל מג'ורג' בוש (האב) מכתב ראשון מסוגו בו הכיר נשיא אמריקאי רשמית בזכותה של ישראל לספח אליה את גושי ההתנחלויות בגדה המערבית. אולם למרות אי ידיעת הפרט החשוב הזה, העריכה מק"י כבר ב-17 באפריל 2004 (המושב השני של הוועידה ה-24), כי בין בוש לשרון קיימת הסכמה קולוניאליסטית: שרון תומך בהתלהבות בכיבוש האמריקאי של  עיראק ואילו בוש תומך בהתנחלויות ובבנייתה של גדר ההפרדה.

    עמדת מק"י כלפי תכנית ההתנתקות עצמה הייתה חד משמעית: העיקר בה אינו פינוי ההתנחלויות, אלא ההתחמקות מהסדר שלום בחסות האו"ם, המשך הכיבוש הישראלי בגדה והמשך השליטה הישראלית ברצועה תוך הסתלקות חד-צדדית מהאחריות לחייהם של תושביה. בהרצאתו במושב הוועד המרכזי של המפלגה (12.6.2004) הדגיש עסאם מח'ול, מזכ"ל מק"י, כי "הצבא הישראלי יקיף את הרצועה וגם ישוב ויפלוש אליה לפי ראות עיניה של ממשלת ישראל".

    ארבעה חודשים לאחר גיבוש העמדה של מק"י, אישר את תובנותיה דב וייסגלס, מי שהיה מנהל לשכתו של שרון. לדבריו נולדה תכנית ההתנתקות כתשובה ליוזמת ז'נבה ולמכתבים של הטייסים והקצינים שהודיעו על סירובם ליטול חלק בכיבוש. וייסגלס הוסיף ואמר, כי ההתנתקות "מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים" ("ידיעות אחרונות", 8.10.2004).

    עמדותיה הייחודיות של המפלגה הקומוניסטית הישראלית כלפי הסכמי קמפ דייוויד וההתנתקות, שלפי הימין נועדו למנוע כינון מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל, הן הבסיס  לניתוח צעדים "מפתיעים" כמו זה של נתניהו וגם להבנת יכולתה של מק"י לא להתבלבל בתפניות פוליטיות.