הוא נשא על כתפיו את היפה שבחלומות – 50 שנה למותו של משה זסק (מ.פ.)

Bookmark and Share

"הוא נשא על כתפיו המוצקות / את היפה שבחלומות / עולם טוב יותר, שוויוני וצודק"

מילים אלה כתב המשורר יבי בשיר שפרסם ב"הארץ" (11.4.1998) לזכרו של ידידו משה זסק, שהשנה מלאו 90 שנה להולדתו ו-50 שנה למותו.

משה זסק נולד ברוסיה בדצמבר 1928, והגיע בגיל צעיר עם משפחתו לפלשתינה. הם התגוררו בצריף בשכונת נורדיה בתל-אביב, זו שעל חורבותיה הוקם בהמשך דיזינגוף סנטר.

בעת לימודיו בתיכון המקצועי מקס פיין (שהיו ימי מלחמת העולם השנייה), הצטרף לברית הנוער הקומוניסטי. חבריו בתנועה הדביקו לשמו את ראשי התיבות של שם התיכון, וכך הכירוהו כולם – משה מ.פ.

בסניף ת"א של הנוער הקומוניסטי בלט בקומתו הזקופה, בשערו האדמוני, בחיוך שלא מש משפתיו ובמסירותו הרבה. בצילום המצורף לרשימה זו נראה משה בן ה-17 נושא דגל אדום בראש גוש הנוער הקומוניסטי בהפגנת ה-1 במאי 1945 שארגנה המפלגה הקומוניסטית בת"א.

הצריף של פרידה

בהשפעת חברותו של משה בנוער הקומוניסטי, הצטרפה אמו פרידה למפלגה ולארגון הנשים הדמוקרטיות וכמוהו גילתה חריצות ואכפתיות פוליטית וחברתית.

פרידה פתחה את הצריף בפני חבריו של בנה וזה הפך מוסד בפני עצמו – מעין מועדון לשכבה הבוגרת של בנק"י, לרבות אלה שהיו מאורגנים בתא החיילים שאותו ריכז משה. בצריף נערכו פגישות של סניף המפלגה ושל הנשים הדמוקרטיות, ולעת צורך שימש גם כלשכת בחירות אזורית. מי שהיה זקוק ללינה ולארוחה היה מתקבל בצריף של פרידה בפנים מוארות.

לאחר שסיים את לימודיו וקיבל תעודה של טכנאי, עבד משה כאחראי צוות עובדים במפעל של המהנדס וולודבסקי לייצור יחידות קירור. ניצל את הידע המקצועי שלו כאשר התבקש למגן את מועדון בנק"י בת"א, ששכן במרתף הבניין ברחוב הלל הזקן והיה יעד למתקפות חוזרות ונשנות של צעירי ימין מוסתים.

הצטיין במוזיקליות רבה, היה נגן אקורדיון ונמנה עם הזמרים במקהלת הפועלים רון.

ידע ללכת מכות

משה מילא תפקידים שונים, ובכלל זאת ארגון הפגנות. בהפגנת שארגנה המפלגה הקומוניסטית ב-28 בינואר 1950 בת"א בתמיכה בחברי המושבים ששבתו רעב לאחר סילוקם מהמושבים מסיבות פוליטיות, היה משה אחראי לרמקולים שהוצבו סמוך לקפה עטרה ששכן בבניין בצומת אלנבי – שד' רוטשילד. מהרמקולים בקע קולה של אסתר וילנסקה, אז ראש סיעת מק"י בהסתדרות.

יוסף (יושקה) ולרשטיין, שהגיע לארץ ב-1949 והצטרף מיד למק"י, סיפר על משה מ.פ. באותה הפגנה:

"עמדתי במקום, על תקן עיתונאי בכתב עת צ'כי ולא יכולתי לקחת חלק פעיל בהתרחשות, אבל יכולתי לראות היטב מה קורה. השוטרים הגיעו חמושים באלות. משה וחברים נוספים פירקו כיסאות והשתמשו בהם כדי להתגונן. השוטרים פתחו למשה את הראש עם האלות. פציעתו הייתה רצינית ולכן אושפז בבית חולים… משה נהנה כבר אז מהערכה אמיתית, סוג של הערצה. הוא לא רק דיבר על קומוניזם ומעמד הפועלים, הוא גם ידע ללכת מכות" (האתר של יוסף אלגזי "מיומנו של תבוסתן").

ב-1957 נבחר משה לוועד המרכזי של בנק"י, וב-1965 – לוועד המרכזי של המפלגה. בשנים 1965-1964 מילא את תפקיד מזכיר מחוז דרום-נגב של המפלגה, שהשתרע מבאר שבע ועד גדרה ומאשקלון ועד קריית גת.

החבר הוותיק בנימין שניצר סיפר על תקופה זו: "הכרתי את משה כמזכיר מחוז הדרום של המפלגה. יום וליל היה מקדיש את זמנו למחוז. דאגה מיוחדת הייתה לו לצעירי המחוז והוא הצליח לארגן חוג רחב מאוד של צעירים, שאהבוהו מאוד. לאחר הפילוג [1965] הקדיש את כל כוחו ומרצו לשיקום המפלגה" ("זו הדרך", 11.4.1973).

פעילותו הפוליטית וחריצותו נגדעו באחת כשחלה בסרטן אלים שגרם למותו ב-1968 בגיל 40 בלבד.