משה קריף על "קומוניסטים מזרחים"

Bookmark and Share

"קומוניסטים מזרחים": למה בגין הצליח היכן שמק"י כשלה

מאת משה קריף

המקור: רשימת ביקורת במוסף "ספרים" של "הארץ", 13.6.2019

ספרה החשוב והאמיץ של חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי, "קומוניסטים מזרחים: המערכה נגד אפליה עדתית ולמען הזכות לדיור", הזכיר לי סיפור שיש הטוענים כי התרחש באמת.

בסוף שנות ה–90 הרחוקות נאבקנו במאמץ יוצא דופן — ארגוני חברה אזרחית לצד חברי כנסת, ובהם כותבת הספר — יחד עם ח"כ רן כהן לאישורו של חוק הדיור הציבורי. החוק נועד לאפשר את רכישת הדירות הרעועות של הדיור הציבורי על ידי דייריהן. כהן, לימים שר התעשייה והמסחר בממשלת ברק, קידם את החוק ויצא במבצעים למכירת דירות. במעמד מסירת אחת הדירות בשכונה ירושלמית הגיע השר, מלווה בעיתונאים ובפוליטיקאים. שעת צפיית שיא תואמה, המצלמות הבזיקו, כהן הניח בידה של קשישה ירושלמית את מפתחות הדירה, ואז סנט בה במלים: "בטח עכשיו תצביעי לש"ס". והיא, בלי להתבלבל, הישירה לעברו מבט וענתה: "אדון רן כהן, אני בחיים שלי לא הצבעתי לש"ס ולא אצביע לש"ס, משום שהם יושבים עם מרצ בממשלה".

נזכרתי בסיפור לנוכח התיאור המרתק בספרה של גוז'נסקי — כיצד נרתמו פעילים קומוניסטים למאבק נחוש באפליה עדתית עוד בשנים שלפני הקמת המדינה, והיו לחלוצי הביקורת על האפליה המכוונת והממוסדת. הם הציגו עמדה נחושה נגד הניסיון הממסדי לתלות את מצבם של המזרחים ברכיבים אישיותיים — ניסיון שלא פסק עד ימינו. למרות כל המאמצים והאבחנות החברתיות פורצות הדרך, הגיעו תוצאות הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות ב–1955 — אז התברר כי שיעור התמיכה הארצי במק"י היה 4.5% — תמיכה פוליטית שהתבררה אז, וגם היום, כזניחה.

גוז'נסקי חברה־שותפה כבר שנים ארוכות למאבק החברתי־מזרחי, בכל פעם שלבש ופשט צורה: בהפגנות רחוב, בזעם חברתי שנבט בסמטאות של השכונות, במאבק העיקש לדיור, ובשנים האחרונות באמצעות ארגוני חברה אזרחית. בכל אותם מאבקים היו בשורות הראשונות קומוניסטים, בחולצות אדומות ובלעדיהן. הם באו לשכונות ולרחובות של מעמד המדוכאים לצעוק את צעקתם, להילחם כתף אל כתף בשוחות המאבק החברתי הקשה, נעדר התמורות הפוליטיות הסוחפות והגדוש בבדידות.

ספרה של גוז'נסקי סוקר את פרקטיקת ניהול המאבק החברתי על ידי המפלגה הקומוניסטית הישראלית דרך המאבק המזרחי בתחנותיו השונות: מהימים שלפני קום המדינה, בשנותיה הראשונות, באירועי ואדי סאליב, במאבק על זכויות דיור מול עיריית תל אביב ועד לפנתרים השחורים.

דומה שראשיתה של המציאות החברתית־פוליטית שאיתה מתמודדת ישראל גם היום מקופלת בין דפיו של הספר הצנוע הזה. מי שמבקש להבין כיצד קרה שלמרות המאמצים החברתיים העצומים, הקרבות המשותפים והטענות החלוציות בוחר הציבור המזרחי כבר שנים ארוכות בגדה פוליטית אחרת, ימצא בספר סימנים ראשונים לתהליך.

הסיסמה "בלי חרות ומק"י" היתה מדיניות פוליטית שגורה של תנועת העבודה בשנותיה הראשונות של המדינה. שתי התנועות ניצבו כל אחת מטעמה מול הממסד של מפא"י, שראה בהן סכנה להגמוניה. למשל, בינואר 1953 שיגר דוד בן־גוריון לממשלה מכתב המפציר בה לחוקק חוק שיאפשר להכריז על מק"י כעל "ארגון עוין" ולהוציאה אל מחוץ לחוק. גם התקשורת הממוסדת נרתמה. "הקומוניסטים הם אלמנט מסוכן במיוחד בגבול המדינה… (ויש להם) קשר עם הערבים מחוץ לגבול", נכתב אז (עמוד 68); או הגישה הפטרונית־תקשורתית כלפי תושבי השכונות הנגררים לפעולה פוליטית: "יש להניח כי יד מארגנת קוממה את התושבים לפעולות אלה מתוך ניצול סבלם… כמובן שהתסיסה במעברות נגרמת על ידי גורמי חוץ, הבאים להוסיף שמן למדורה. העולים עצמם אינם מסתירים את ביקוריהם של שליחי מק"י" (עמוד 62).

ועם זאת, דחייתן של שתי התנועות יצרה, לא להאמין, גם שיתוף פעולה ביניהן. במעברת רחובות היתה הסכמה בין חרות למק"י — לא להפריע אלה לאלה ולהדוף יחד את בריוני מפא"י.

אלא שהתנועה הקומוניסטית לא הצליחה להצטייר כמי שמייצגת את קולו של הציבור העשוק, ולטענת מנהיגים חברתיים מאותה תקופה שגוז'נסקי ריאיינה, הסיבה לכך נעוצה גם בהיעדר ייצוג מזרחי. המרואיינים אומרים בגילוי לב כי בשאלת הייצוג פעלה המפלגה הקומוניסטית כמו יתר אחיותיה בפוליטיקה הישראלית, בכל הקשור להדרתם של מזרחים: בהצבת יעקב קוג'מן במקום העשירי ברשימת המועמדים לכנסת השלישית ראו הפעילים "ביטוי של זלזול" (עמוד 87). כמה מבין החברים והתומכים אף פרשו מהמפלגה בטענה שהמדיניות כלפיהם אינה שונה בהרבה מהמדיניות של מפלגות הפועלים האחרות.

מנגד איתרה תנועת חרות את תשתיות המחאה החברתית המזרחית כבר אז והציבה אותן כאדני זינוק לכיבוש הפוליטי, שלא בושש לבוא. באירועי ואדי סאליב ב–1959 היו המפלגה הקומוניסטית ותנועת חרות לשתי המפלגות היחידות שתמכו בגלוי במרי האזרחי. מנחם בגין וחרות העריכו כי הזדהות פומבית עם ההתפרצות בוואדי סאליב תועיל להם בתעמולה נגד מפא"י: "תעמולה זו תרמה לגיבוש הדימוי בדבר הזדהותה (של חרות) עם עדות המזרח" (עמוד 101). כמה מדויקות מלותיה מאז של התנועה הקומוניסטית הישראלית על החברה בישראל, ניתוח שעליו ניתן לחתום גם היום: "בעוד שאת חרות האשימה מק"י בניצול האפליה העדתית, את ממשלת מפא"י האשים מצע מק"י באחריות לאפליה העדתית" (עמוד 101).

הספר אינו פוסח על מאבקים חברתיים המצויים גם כעת במרכזו של סדר היום החברתי בישראל. מפורטת בו בהרחבה מדיניותה העקבית של עיריית תל אביב לנישול אוכלוסיות מוחלשות המתגוררות גם כיום באזורי ביקוש. הספר מתאר כיצד מרגע עלייתם על הקרקע עסקו עיריית תל אביב ורשויות נוספות בניסיון עקבי רב שנים לנשל את התושבים מזכויותיהם הקנייניות. מתברר כי אין זה סיפורה של שכונה אחת, אלא מדיניות עקבית הממשיכה להתנהל עד ימינו: "בעוד התושבים נאבקים למען דירה תמורת דירה, המשיכו מינהל מקרקעי ישראל והעירייה בהפרטת הקרקעות בשכונות הצפוניות של תל אביב ובמאמצים לפנות תושבים תמורת פיצויים נמוכים וללא הבטחת דירה חלופית" (עמוד 126).

לקראת סופו של הספר מודה גוז'נסקי באומץ לב אופייני כי החיבור בין התנועה הקומוניסטית לציבור המזרחי בישראל לא צלח: "השותפות הזאת (עם הפנתרים השחורים), למרות חשיבותה בעת כינונה, לא מימשה ציפיות בדבר חיזוק מעמדם הן של הפנתרים השחורים כתנועה והן של כלל המרכיבים של חד"ש ושל השמאל המדיני־חברתי בישראל" (עמוד 184).

ואולי הקו הקומוניסטי והטענות האוניברסליות לא הצליחו כי בבסיס קיבל הציבור המזרחי את העסקה הלאומית־יהודית. מטעמי מסורת, אמונה ויחס ארצות האיסלאם ליהודים בעיקר לאחר קום המדינה, הצליחה הציונות באופן חסר תקדים בקרב ציבור ששילם את הקשה שבמחירים — מחיר קליטתו — בשורה של עוולות (הגזזת, ילדי תימן) והדרה מרובת שנים מכל פריבילגיה והון. הכל מבחינתנו היה ועודנו כדאי.