המיעוט הערבי-פלסטיני והדמוקרטיה הישראלית

Bookmark and Share

בתנאים של כיבוש קולוניאלי מתמשך בשטחים הפלסטיניים, הכבושים מאז 1967, ושל אפליה לאומית כלפי האזרחים הערבים בישראל, ועל רקע העמקת הקיטוב החברתי-כלכלי – הדמוקרטיה הישראלית מדרדרת בקצב מהיר למשבר מסוכן. אחד הביטויים למשבר המחריף הן הבחירות התכופות לכנסת, כמו זו שאנו עומדים בפניה בפברואר 2009. לכן, התמודדות עם האיומים הנשקפים לדמוקרטיה והגנה עליה הן אתגר חברתי ופוליטי מרכזי. ההגנה על החירויות הדמוקרטיות, תוך בנייתה של שותפות מאבק של יהודים וערבים, היא אינטרס ראשון במעלה של כל אזרחי ישראל, וקודם-כל – של האזרחים הערבים.

    מקור מתמיד של איום על הדמוקרטיה הישראלית הם הכיבוש ופשעיו, לרבות ההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים הכבושים. הנורמות של הכיבוש, הרומסות את זכויות האדם והאזרח ואת הזכויות הלאומיות של הפלסטינים, חודרות בדרכים שונות לתוך החברה הישראלית. אחד הביטויים לחדירה זו הן התופעות המתרבות של אלימות ובריונות, ששיאן היה – רצח ראש הממשלה יצחק רבין (1995).

    המדיניות הניאו-ליברלית מרחיקת הלכת, מצד אחד, ומדיניות המלחמה והמשך הכיבוש, מצד שני, גובות מחיר כבד מהעובדים, מהעניים, מהצעירים, מהנשים. לכן, אובייקטיבית, גוברים הכעס ואי-האמון של חוגים רחבים בציבור הישראלי כלפי הממשלה והממסד השלטוני בכללותו. השתתפותה של מפלגת העבודה בממשלות הכיבוש, מצד אחד, ומדיניות ההסתגרות הלאומית של כמה מהכוחות הפעילים בקרב הציבור הערבי בישראל, מצד שני, החלישו את המערכה נגד הימין.

    החשש מהאפשרות, שהזעם החברתי והפוליטי הגובר יוביל לחיזוק מתנגדי הכיבוש, האפליה וההפרטות, הוביל את הממסד הפוליטי לבצע תרגילים פוליטיים, הרוויים הסתה לאומנית אנטי-ערבית, קנאות דתית והסתה נגד העובדים המאורגנים ונגד העניים. האירועים הקשים בעכו, שהתרחשו לאחרונה, הם המחשה נוספת להשלכות ההרסניות של הסתה לאומנית, המכוונת יהודים עניים נגד ערבים.

    בישראל אין חוקה דמוקרטית, ולא במקרה. שהרי חוקה דמוקרטית קובעת את שוויון כל האזרחים בכל התחומים, לרבות שוויון בין נשים וגברים, ערבים ויהודים. במצב זה של העדר חוקה דמוקרטית, הכנסת חוקקה בשנים האחרונות שורה של חוקים גזעניים, המכוונים נגד האזרחים הערבים, כמו התיקון הגזעני לחוק האזרחות, המונע איחוד משפחות בין אזרחים ערבים לבין בני זוג פלסטינים. בכך העניקה הכנסת הכשר לטיהור אתני ולתעמולה הלאומנית, שבמרכזה טיעונים דמוגרפיים בדבר הסכנה, הנשקפת כאילו לישראל, ממיספרם של האזרחים הערבים.

    המסע הגזעני נגד עצם זכותם של האזרחים הערבים לחיות במולדתם מנוהל בידי השלטון ובידי מפלגות הימין הקיצוני. בכינוס הרצליה (2003) הכריז נתניהו, אז שר האוצר וכעת המועמד להרכבת ממשלה, כי הערבים אזרחי ישראל הם-הם "הסכנה הדמוגרפית האמיתית". בפברואר 2004, ראש הממשלה שרון הציע בפומבי לשלול את אזרחותם של מאות אלפי אזרחים ערבים, כאשר קרא להעברתם של אום אל-פחם ושורה של ישובים ערביים במשולש לתחום המדינה הפלסטינית, כאשר זו תקום. מסתבר, איפוא, כי הקריאה לטרנספר, לגירוש האוכלוסייה הערבית, המזוהה ובצדק עם הגזען אביגדור ליברמן, צמחה בעצם בערוגות של הליכוד, על כל החוגים הדמוקרטיים בישראל להתייחס במלוא הרצינות לסכנה, שבנסיבות מסויימות, השלטון בישראל ינסה לממש את התוכנית לשלילת האזרחות של אזרחים ערבים.

    הצבא והמשטרה, כזרועות השלטון בישראל, מנהלים מסע אלים נגד שוחרי שלום ישראלים ובינלאומיים, אשר מתנגדים לכיבוש, מוקיעים את פשעיו ותובעים להפסיק את בנייתה של חומת ההפרדה ואת משטר המחסומים. יעד קבוע לרדיפות מצד המשטרה ומצד השלטונות הם הסטודנטים הקומוניסטים וסטודנטים שמאליים וערבים באוניברסיטאות.

    המערכה להגנת הדמוקרטיה וזכויות האזרח, להגנת שיטת הבחירות הקיימת, נגד הכיבוש ונגד כל גילויי האפליה – היא הדרך לגבש את הכוח הציבורי היהודי-ערבי שייאבק נגד האידיאולוגיה והפרקטיקה בעלות האופי הפשיסטי.

    המפלגה הקומוניסטית הישראלית הייתה הראשונה לתבוע מהממסד הפוליטי הישראלי להכיר בזכותה של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל לשוויון מלא בכל התחומים,  ולממש את זכויותיה האזרחיות, החברתיות והתרבותיות. המפלגה הקומוניסטית הייתה הראשונה לתבוע  מהממסד הפוליטי לכבד את זכויותיו הלאומיות של הציבור הפלסטיני בישראל, לכבד את היותו חלק פעיל של העם הערבי הפלסטיני ומיעוט לאומי בישראל.

    המשמעות הפוליטית של הגדרת ישראל כ"מדינה יהודית" מעוגנת בהחלטת החלוקה של עצרת האו"ם (החלטה 181), שקבעה כי בשטחה של פלשתינה המנדטורית יוקמו שתי מדיניות – יהודית וערבית. לכן העובדה שמדינת ישראל קמה על בסיס אותה החלטה היסטורית מחייבת את יישום החלק השני שלה – את הקמת המדינה הערבית-הפלסטינית העצמאית, בצד ישראל. הממסד הישראלי מעוות את החלטת החלוקה מנובמבר 1947, כאשר הוא טוען, כי ישראל היא "מדינה יהודית", ומשום כך אין להכיר באוכלוסייה הערבית כמיעוט לאומי.

    הממסד הישראלי טוען, כאילו האוכלוסייה הערבית מסרבת להכיר במדינת ישראל. אך האמת היא, כי הממסד הפוליטי הוא שמסרב להכיר במיעוט הלאומי הערבי בישראל ובזכותו לשוויון מלא, אזרחי ולאומי. מוסדות השלטון לא יישמו את המסקנות וההמלצות של ועדת החקירה הממלכתית לאירועי אוקטובר 2000 בראשות השופט תיאודור אור: ראשית, איש מהשוטרים החשודים בירי לא-חוקי, שגרם למותם של 13 אזרחים ערבים – לא הועמד לדין; ושנית, לא בוטלה האפליה הבסיסית של האזרחים הערבים בכל הקשור בקרקע, בתקציבים, בזכות לדיור, במעמד הרשויות המקומיות הערביות, במערכות החינוך ובהתייחסות של המשטרה ורשויות חוק אחרות.

    המדיניות הרשמית של ממשלות ישראל שוללת את עצם הלגיטימיות של התביעה של האוכלוסייה הערבית להכיר בה כמיעוט לאומי ערבי-פלסטיני. במקום זאת דבקה המדיניות השלטת בתפיסה האומרת, כי האוכלוסייה הערבית אינה אלא אוסף של מיעוטים דתיים ועדתיים ושל חמולות. תפיסה זו היא מהדורה מקומית של המדיניות הקולוניאלית הידועה של "הפרד ומשול", ומשרתת את הדיכוי הלאומי, הנישול וההדרה של האזרחים הערבים, כמו גם את המאמץ למנוע מהם להיות חלק בלתי-נפרד מהמערכה למען שינוי דמוקרטי עמוק בחברה הישראלית.

    לא מעט ניירות עמדה, העוסקים באוכלוסייה הערבית, מרכזים את עיקר מאמציהם במציאת תשובה לשאלה, כיצד ניתן להבטיח שהאליטות הערביות החדשות יוכלו לתפוס מקום מסביב לשולחן האליטות הישראליות. הבטחת ייצוג לערבים במנגנוני שלטון או בשירות המדינה היא דרישה נכונה כשלעצמה, אך אינה יכולה לפתור את הבעיות הכלכליות-חברתיות המחמירות של פועלי הבנייה והתעשייה, של העובדות הזמניות והחלקיות, של המובטלות והמובטלים הערבים. לכן המערכה הנדרשת היא לשינוי מבני עמוק בחברה הישראלית, אשר יבטיח את זכותם של כל האזרחים, ערבים כיהודים, לעבודה בכבוד, לשכר הוגן, לקורת גג, לחינוך חינם וברמה נאותה לילדים, לשירותי בריאות שוויוניים, להזדקנות בכבוד.

    האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, שאימצה את האסטרטגיה של המפלגה הקומוניסטית, לא השלימה עם מעמדה בשוליים. היא השתמשה במשקלה הגובר ובאזרחותה, כדי להיות שותף מלא לכלל הכוחות הדמוקרטיים וכוחות השלום בישראל במערכה למען שינוי דמוקרטי עמוק בתוך מדינת ישראל ולמען שלום צודק ישראלי-פלסטיני, וישראלי-ערבי כולל. האוכלוסייה הערבית אינה ממתינה לגאולה מבחוץ, אלא היא גורם פעיל, בתוך ישראל, במאבק לפתרון צודק לעניין הפלסטיני ולהשגת שוויון אזרחי ולאומי מלא.

    האוכלוסייה הערבית איננה מעמסה על הדמוקרטיה הישראלית, אלא אחד מעמודי התווך שלה. כל מסע נגד זכויות הציבור הערבי הוא מסע נגד הדמוקרטיה הישראלית, וכל הישג במערכה לשוויון – הוא חיזוק של הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.

    השינוי העמוק, שיוביל לשוויון מלא, אזרחי ולאומי, לא יושג בלי האוכלוסייה הערבית או נגדה; אך הוא גם לא יושג בידי האוכלוסייה הערבית לבדה. מכאן נובעת המסקנה, שמאבק דמוקרטי יהודי-ערבי משותף מעמיד בצד אחד של המתרס את כל אלה שיש להם אינטרס בצדק חברתי ולאומי, יהודים וערבים, ובצד השני – את כל אלה שיש להם עניין לשמר את הסדר החברתי הקיים, המאפשר להעמיק את הניצול המעמדי והדיכוי הלאומי.

    בעיותיה הקיומיות של האוכלוסייה הערבית בישראל ימצאו את פתרונן רק במערכה שתוביל לפיתוח הדמוקרטיה הישראלית, להרחבת זכויות האדם והאזרח ולקידום השוויון. בדרך זו ניתן להשיג את ביעור הגזענות ואת בנייתה של חברה, המכבדת את זכויות כל אזרחיה ואת זכויות המיעוט הלאומי הערבי.

    לאזרחים הערבים בישראל יש אינטרס קיומי בחיזוק הדמוקרטיה. האזרחים הערבים תורמים להשגת מטרה זו באמצעות המאבק המשותף רב השנים, יחד עם הכוחות הדמוקרטיים היהודיים, נגד אפלייתם ונגד כל אפליה, נגד דיכויים ונגד כל דיכוי.

דברים בדיון בנצרת, 13 בנובמבר 2008