דעת הקהל ומחיר הלחם

Bookmark and Share

או – כיצד נערך מול הימין, הנערך לחיסול הדמוקרטיה

לפי תוצאות סקר דעת קהל, שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" (13.2), 73% מעריכים, כי ישראל מתפוררת מבחינה חברתית; 65% סבורים, שישראל נמצאת בהתמוטטות כלכלית; ואילו 81% אינם שותפים לדעת נתניהו, כי המשק יוצא מהמיתון. מהי משמעות הנתונים?

אין ספק, כי הנתונים, שקובצו יחד בסקר שבעריכת מינה צמח ומכון דחף, לא היו חמורים כדוגמתם בעבר.

לפי תוצאות הסקר, הציבור הישראלי מאוחד רובו ככולו בביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה, ובעיקר – על מדיניותה הכלכלית-חברתית. ארבעה מכל חמישה אזרחים אינם מאמינים לטענת נתניהו, כי המשק נחלץ מהמשבר, ואילו שלושה מכל ארבעה משוכנעים, כי ישראל מתפוררת מבחינה חברתית. רוב מכריע של 80% מהנשאלים מתנגד להעלאת מחיר הלחם, ורוב כזה גם סבור, שמדיניות הממשלה מתאכזרת לחלשים.

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", העריך, כי תוצאות הסקר מלמדות על כך, שבין ממשלת שרון-נתניהו לבין הציבור נפערה "תהום עמוקה מאין כמוה". למסקנה זו, מוסיף פלוצקר את האזהרה הבאה:

"האזרחים איבדו את אמונם באנשים ששולטים בהם, ועלולים לאבד גם את אמונם במערכת הדמוקרטית כולה".

השאלה היא, האם הצפי שעליו מצביע פלוצקר – אובדן האמון של הציבור במערכת הדמוקרטית בכללה, הוא איום על הממשלה, או מטרה שהיא בעצם רוצה להשיג?

ממשלת הימין בראשות שרון נמצאת במצוקה, דווקא משום שהמדיניות שהיא מנהלת מניבה את הפירות להם קיוותה. הכיבוש מחדש של שטחים פלסטיניים, הפשיטות הצבאיות מרובות הקורבנות לרצועת עזה, בניית חומת ההפרדה – נועדו לחסל את הרשות הפלסטינית, למנוע כל סיכוי לחידוש התהליך המדיני, ולהוביל להנצחת המצב המדיני הקיים. וזה בדיוק מה שממשלה זו השיגה.

גם בתחום הכלכלי-חברתי, התוצאות הולמות את המטרות שנתניהו ניסח: להוביל ל"ממשלה קטנה", כלומר לקצץ באופן דרסטי בהוצאות הממשלה לנושאים חברתיים, לרבות לקיצבות קיום, לחינוך ולבריאות, לרווחה ולרשויות המקומיות. ובאותה עת – להקטין את תשלומי המס הניגבים מהעשירים. נתניהו פעל באופן דורסני נגד ארגוני העובדים וסחט מהם מעין הסכמה להורדת שכר ולחיסול שליטת ההסתדרות בקרנות הפנסיה. נתניהו דחק אל מתחת לקו העוני עוד מאה אלף אזרחים, וביניהם – עוד 60 אלף ילדים. אך כל אלה הן בדיוק המטרות שהוא חתר להשיג, כאשר הכריז על מדיניות תאצ'ריסטית קיצונית.

לכן עתה, כאשר מדיניות שרון ונתניהו משיגה את היעדים האמיתיים שלה  (שאינם היעדים המוצהרים לצורכי תעמולה בדבר "שלום, ביטחון וצמיחה כלכלית"), קורה המצב הבא, שאף הוא היה צפוי: כעס בקרב רוב הציבור על המדיניות החונקת לא רק את העניים ביותר, אלא גם את רוב השכירים, את רוב שכבות הביניים.

הכעס הזה, אשר בא לידי ביטוי בתוצאות הסקר שהובאו לעיל, הוא עובדה חברתית-פוליטית חשובה.

אולם כעס כשלעצמו, רחב ככל שיהיה, אינו מניב מעצמו שינוי חברתי או פוליטי.

כדי שאלה המשוכנעים שנתניהו ממוטט את החברה הישראלית גם ייצאו למערכה ציבורית פעילה וגם יפעלו לשינוי השלטון, נחוצים כמה תנאים בסיסיים, שטרם מולאו:

האחד הוא, הבנת הקשר בין הכיבוש לבין מדיניות העשרת בעלי ההון והמעבידים; השני הוא, שכנוע בקיומה של חלופה חברתית-פוליטית יהודית-ערבית והתחברות אליה; והשלישי, חיבור אמיתי בין המאבקים האיגוד-מקצועיים לבין ייתר המאבקים החברתיים.

אך גם כאשר קיימים עדיין מיכשולים רבים בדרך להפיכת הכעס החברתי לתנועה חברתית לוחמת בעלת סדר יום רדיקלי שמאלי,  הימין אינו יושב בחיבוק ידיים. כדי לבלום את ההתפכחות החברתית והפוליטית האפשרית מהתפיסות הימניות השליטות, הימין נערך להתמודדות שתהיה בעתיד באמצעות חיסולן ההדרגתי של החירויות הדמוקרטיות וריסוקה של הדמוקרטיה בכללותה.

הערכות זו של הימין, בתמיכה נלהבת של ההון, אינה רק בגדר תוכניות לעתיד, אלא היא מבוצעת כאן ועכשיו. המחשה לכך היא המערכה השיטתית נגד זכות השביתה, אשר באה לידי ביטוי בפנייה לבית הדין הארצי לעבודה, שאכן מנע את השביתה הכללית, ובהצעת החוק (של ח"כ רוחמה אברהם מהליכוד) להתניית שביתה בהצבעת רוב העובדים. והמחשה אחרת – ההצעה הטרייה לקיים "משאל עם ייעוצי", אשר באמצעותו "יוכיח" הימין פעם נוספת עד כמה הכנסת "לא-חשובה".

כן, הימין המחסל את ההשגים החברתיים שהושגו במשך עשרות שנים והחותר להנציח את הכיבוש מעוניין גם שאותו ציבור, קורבן מדיניותו, יפנה את זעמו לא נגד תאגידי ההון ושלוחיהם במפלגות ובממשלה, אלא נגד "הבלגן", כלומר נגד הדמוקרטיה, נגד כל עקרונות השוויון, זכויות האדם והאזרח וזכויות העובדים. לכן מטפחים נתניהו ושרון, כל אחד לחוד ושניהם יחד, את רעיון "הסכנה הדמוגרפית מבפנים" ואת רעיון "העברת המשולש לריבונות פלסטינית" (כלומר, טרנספר), כדי דווקא עכשיו להפנות את הזעם הציבורי כלפי הערבים, אזרחי ישראל. בדרך זו, הם מעריכים, יעלה בידיהם למנוע את יישום אחד התנאים ההכרחיים למאבק המוני למען שינוי חברתי ופוליטי שמאלי – שותפות מאבק של יהודים וערבים, נפגעי גזירות ממשלת הימין.

בתנאים אלה, סדר היום לשינוי חברתי הוא מורכב אפילו יותר ממה שהורגלנו לחשוב בעבר: גם מערכה לאחדות כל נפגעי המדיניות הניאו-ליברלית שמנהל נתניהו; גם מערכה לסיום הכיבוש; גם מערכה לבניית שותפות יהודית-ערבית; וגם מערכה להגנת החירויות הדמוקרטיות.

זו משימה ענקית, אך היא גם מבהירה, כי אובייקטיבית ניתן להביא אליה את הרוב המכריע של הציבור הישראלי, אשר יש לו עניין לתמוך בה אם בשל מצוקתו החברתית-אישית, אם בשל התנגדותו לכיבוש ולגזענות ואם בשל חרדתו לעתיד הדמוקרטיה.