חקיקה למען הנכים

Bookmark and Share

דברים בטקס קבלת "אות המאבק" ע"ש פרופ' סטן הר לשנת תשס"ד

משכן הכנסת, 27.1.2004

חברי הכנסת, נציגי ארגונים חברתיים, ידידים וחברים למאבק למען זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות,

קיבלתי בהתרגשות את החלטתה של ועדת "אות המאבק" ע"ש פרופ' סטן הר ז"ל, שמצאה אותי ראויה לקבלת האות השנה.

בית איזי שפירא, המנכ"ל נעמי סטוצ'ינר וצוות העובדים המסור, הם מופת בטיפול בילדים עם נכויות קשות ובמערכה לקידום ההכרה בזכויות הנכים בכלל.

 מדוע נחוצה חקיקה מיוחדת לאנשים עם מוגבלויות, לנכים פיסית ונפשית, לילדים עם בעיות התפתחות קשות?

הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא זכויות אנשים עם מוגבלות כתבה בדו"ח שהגישה לממשלה:

"רק חקיקה מקפת ומפורטת תוכל להביא לצמצומו של הפער הקיים בין מציאות חייהם של אנשים עם מוגבלות לבין עקרונות השוויון וכבוד האדם, שהם עקרונות יסוד של החברה הישראלית".

דברים נכוחים אלה נכתבו ב-1997, בשיאו של תהליך ההכרה בזכויות האדם עם מוגבלות ובעקרון השוויון כנקודת מוצא לחקיקה.

החוקים הראשונים שנחקקו בישראל בנושא נכים ובעלי מוגבלויות עסקו, מצד אחד, בהבטחת מינימום קיום לנכים. כזה הוא חוק ביטוח נכות כללית, שהוכלל במיסגרת חוק ביטוח לאומי ב-1970, ואשר מבטיח קיצבת קיום מינימלית לנכה שאין לו כושר להשתכר מעבודה.

מן הצד השני – היו אלה חוקים שעסקו בהסדרת עניינים משפטיים הקשורים בהגדרת סמכויות, באיבחונים ועוד.

כאלה היו החוק לטיפול בחולי נפש משנת 1955, חוק ההגנה על חוסים משנת 1966, וחוק הסעד – טיפול במפגרים משנת 1969.

מאחורי חוקים אלה, שנחקקו ביוזמת הממשלה, ניצבה תחושת אחריות לגורלם של הנכים והמוגבלים, אך גם תפיסה פטרונית התופסת אותם כחלשים, כתלויים וגם כמסכנים. מילות המפתח של גישה זו היו: "טיפול" ו"הגנה".

המיפנה בחקיקה המתייחסת לנכים החל בסוף שנות ה-80 והבשיל בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000.

למיפנה החשוב והמהותי היו שותפים, קודם-כל, הארגונים ששמו להם כמטרה את ההכרה בזכויות הנכים ואת קידום ענייניהם, ואשר גיבשו דרישות ואפילו הצעות חוק. אליהם חברו כמה חברי כנסת, שאימצו את גישת הארגונים והובילו את הצעות החוק.

שיח הזכויות, שהפך להיות השיח המוביל בחקיקה למען נכים, קיבל עידוד ותנופה עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992. חוק זה, שקבע את הזכות לכבוד, לחירות ולשוויון לכל אדם, הרחיב את שיח הזכויות ודירבן את הטוענים לזכויות הנכים כבני אדם, ולא כמסכנים הזקוקים להגנה ולטיפול. על הפרק עלו נושאים חדשים של איסור אפליה בתעסוקה, בנגישות, בחיי הקהילה, וגם הצורך במתן מענה הולם לצרכים המיוחדים של הנכים בבואם להשתלב בקהילה.

חשוב להדגיש, כי כל יוזמות החקיקה החשובות למען הנכים, המתבססות על שיח הזכויות, היו של חברי כנסת, ולא של הממשלה. ובדרך כלל אושרו החוקים המבוססים על כיבוד זכויות הנכים רק לאחר מערכה קשה מול התנגדות הממשלה.

חוק חשוב ראשון בשיח הזכויות היה חוק חינוך מיוחד משנת 1988, שיזמה ח"כ אמירה סרטני. נסיון חשוב לתקן את השיח בנושא חולי נפש היה חוק טיפול בחולי נפש החדש משנת 1991, שיזם ח"כ יאיר צבן.

אבן דרך בחקיקה היה חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, שיזם ארגון בזכות, ואשר הוביל אותו ח"כ דדי צוקר. בעיקבות יוזמה זו הוקמה ועדה ציבורית בראשות ד"ר ישראל כ"ץ, אשר הגישה את הדו"ח שהוזכר לעיל. כמה מסעיפי חוק זה אושרו ב-1998, וסעיפים נוספים נחקקו בהמשך בהובלתו הנמרצת של ח"כ אילן גילאון. הודות לחוק זה גם הוקמה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.

בשנת 2000 הושלמה חקיקתם של שני חוקים, שהיה לי הכבוד להובילם:

האחד הוא חוק שיקום נכי נפש בקהילה, ששותפים לו היו ארגונים של מתמודדים ושל משפחות, ארגוני זכויות ואנשי מקצוע. לתודה מיוחדת ראוי עו"ד משה בוטון, שהיה היועץ המשפטי של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, על תרומתו לגיבוש החוק.

החוק השני הוא חוק מעונות יום שיקומיים, המעניק את הזכות למעון שיקומי לפעוטות עם מוגבלויות עד גיל שלוש. בעיצוב החוק ובקידומו נטלו חלק פעיל ארגוני זכויות וארגונים העוסקים בטיפול ובחינוך פעוטות נכים, וביניהם בית איזי שפירא.

בשנת 2002 נוספו עוד חוקים, ששלושה מהם אציין כאן: חוק הסעה בטיחותית לילדים נכים, שהיו שותפים לו ארגונים שונים וביניהם – בית איזי שפירא וכן מרכז השלטון המקומי; החוק המבטיח את זכות נכי הנפש למגורים בקהילה; וחוק השילוב של ילדים עם צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל, שיזם ח"כ זבולון אורלב.

במבט לאחור, רשאים ארגוני הנכים, ארגוני זכויות האדם, העמותות המקדמות את הטיפול בנכים מנקודת ראות של זכויות, וגם הכנסת – לרשום לזכותם את החדרתם של עקרון השוויון וההכרה בערך האדם כתשתית החקיקה החדשה למען אנשים עם מוגבלויות. קידום שיתוף הפעולה בין הארגונים הציבוריים לבין חברי הכנסת הוא תנאי להמשך החקיקה למען אנשי עם מוגבלויות.

אולם עדיין רבים המיכשולים, שיש להתגבר עליהם.

חקיקתו של החוק נגד חקיקה פרטית בטענה של "מניעת חקיקה פופוליסטית" חוסם כיום את הדרך בפני חברי כנסת לקדם חוקים נוספים לטובתם של אנשים עם מוגבלויות. כך, למשל, "נתקע" לאחר קריאה ראשונה חוק לקויי למידה.

גם לאחר חקיקת חוק המקדם זכויות של אנשים עם מוגבלויות, אין הממשלה וייתר הרשויות ממהרים ליישמו. שיטות הסחבת הן רבות: שנים חולפות והשר הנוגע בדבר אינו מתקין תקנות, שבלעדיהן אי-אפשר ליישם את החוק; משרד האוצר אינו מתקצב את החוק, או שהוא מתקצב אותו בסכומים נמוכים עד גיחוך.

בעיה חשובה נוספת היא, שלא כל בעלי המוגבלות נהנים באופן שווה מיישום החוקים. כמו בתחומים אחרים, המבוססים מטיבים לנצל זכויות המוקנות בחוק, בעוד שחסרי האמצעים, העניים, הערבים זוכים להנות ממנו בצורה פחותה.

600 אלף בעלי המוגבלויות חיו ברובם בתנאים של מצוקה גם בעבר. אך בתנאים הנוכחיים של אבטלה המונית ושל מתקפה ממשלתית מתמשכת על רשתות ההגנה החברתיות ועל הקיצבאות, יותר ויותר נכים ובעלי מוגבלויות חיים לא רק מתחת לקו העוני, אלא עמוק מתחת לו. גורלם של הנכים תלוי לא רק בחקיקה העוסקת בצרכיהם הייחודיים, אלא במידה רבה במדיניות הכללית של הממשלה. מדינות המחזקת את החזקים פוגעת אנושות בבעלי המוגבלויות.

השופט אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון, ניסח את תפיסת מקומו של הנכה בחברה במלים הבאות:

"הנכה הוא אדם שווה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה, הוא חבר רגיל בחברה בה הוא חי. מטרת ההסדרים אינה להיטיב עמו בבדידותו, אלא לשלבו – תוך שימוש בהעדפה מתקנת – במירקם הרגיל של החברה".

זה אינו מצבם של רוב בעלי המוגבלויות. ברובם הם אינם משולבים במירקם הרגיל של החברה, רבים מדי עדיין מוחזקים במוסדות, מבודדים מהקהילה, רבים מדי אינם עובדים, ורבים מביניהם הם קורבן לדעות קדומות.

לכן מחכה לנו עוד עבודה רבה, בטרם נוכל לומר, כי הנכה הוא אכן אדם שווה זכויות.