במקום להשתלח בנשים הערביות

Bookmark and Share

אל הדמוגרפים המהלכים עלינו אימים הצטרף גם דן בן-דוד, מרצה לכלכלה באוניברסיטת ת"א. במאמרו "רגע האמת" ("הארץ", 5.2) קובע בן-דוד, כי העובדה, ש-79% מהנשים הערביות בגילים 54-25 אינן עובדות וגם 73% מהגברים החרדים אינם עובדים – מסכנת את עצם קיומה של ישראל. כך!

אפשר וצריך להתקומם מוסרית על התבטאות זו, אך אני אתייחס דווקא למציאות חייהן של הנשים הערביות במדינת ישראל (מצב הגברים החרדים ראוי לדיון נפרד).

בן-דוד יודע, אני מניחה, כי שיעור הגברים הערבים בכוח העבודה (בני 15 ויותר) זהה לשיעור הגברים היהודים בכוח העבודה (60%). מכאן מתבקשת לכאורה המסקנה, כי אין משהו פגום בגנים של הערבים, המונע מהם לעבוד. אך במקום לבדוק, מה באמת מונע מנשים ערביות לעבוד, הוא מעדיף להשתלח בהן.

מנתוני למ"ס לשנת 2005 עולה, כי מתוך 400 אלף נשים ערביות בגיל 15 ויותר, נמנות עם כוח העבודה רק 72 אלף. מהן – 60 אלף מועסקות ו-12 אלף מובטלות. מדוע רק 60 אלף נשים ערביות עובדות? כדאי לשים לב לנתונים הבאים:

מבין אותן 60 אלף, עבדו במשרה מלאה רק 24 אלף, בעוד ש-32 אלף עבדו במישרה חלקית (הייתר – עצמאיות). זאת אומרת, שבעוד שבקרב נשים יהודיות רק שליש מועסקות באופן חלקי, 60% מהעובדות הערביות (שיעור כמעט כפול) מועסקות במישרות חלקיות. נתונים אלה מצביעים על הצע עבודה נמוך כל כך, שרוב הנשים הערביות נאלצות להסתפק במישרות חלקיות. התעסוקה החלקית הזאת מקיפה גם נשים בעלות מקצוע, כמו מורות, הנאלצות להסתפק בחצי או בשליש מישרה.

הנתונים בדבר השכלתן של הנשים הערביות בכוח העבודה מרשימים: ל-37 אלף מהן יש השכלה על תיכונית ואקדמית (13 שנות לימוד ומעלה); ול-25 אלף מהן יש השכלה תיכונית (12-9 שנות לימוד), ורק ל-9 אלפים יש השכלה של 8 שנות לימוד ופחות. אך אפשר לקרוא נתונים אלה גם אחרת: למרות שבתיכונים ובמוסדות להשכלה גבוהה לומדות בשנים האחרונות יותר צעירות ערביות מצעירים ערבים, הן עדיין מודרות משוק העבודה בכלל, או שהן נאלצות להסתפק במישרה חלקית.

האוכלוסייה הערבית, בהתאימה את עצמה לשינויים בשוק העבודה, משקיעה יותר בהשכלה בכלל, ובהשכלת נשים בפרט. אך היא יכולה לעשות זאת, בין הייתר, משום שמאז 1977 בוטל שכר הלימוד בתיכון וחוק חינוך חובה הוארך עד סוף כתה י'. אך תמורות חשובות אלה לא לוו בגידול מקביל של הצע מקומות העבודה לנשים ערביות.

מחקרים בעולם ובארץ הראו, כי בשל תפקידן המסורתי כאחראיות למשפחה, נשים נוטות לעבוד בסביבת מקומות מגוריהן. אך בקרבת מקום מגוריהן, אפשרויות התעסוקה של נשים ערביות נמוכות במיוחד מהסיבות הבאות:

-          הנשים הערביות מתגוררות רובן בפריפריה, שם שיעורי האבטלה גבוהים יותר והצע מקומות העבודה נמוך יותר מאשר במרכז הארץ.

-          בישובים הערביים ממוקם מיספר אפסי של משרדי ממשלה ושל חברות ממשלתיות, אשר בדרך כלל קולטים נשים לעבודה.

-          רק 3% מהשטח של אזורי התעשייה ברשויות המקומיות נמצא בישובים הערביים, ולכן אין מפעלי תעשייה שיקלטו נשים.

-          התעשייה האלקטרונית, המעסיקה נשים רבות בחווטות ובעבודות אחרות – סגורה בפני נשים ערביות משום שהן ערביות (מסיבות "ביטחוניות").

-          מיספר מצומצם של גני ילדים ומעונות יום ושל מיסגרות לאחר הלימודים בישובים הערביים מקטין את אפשרויות התעסוקה של נשים.

-          "תוכניות ההבראה" ברשויות המקומיות הערביות הובילו לפיטורי נשים מאחד ממקומות העבודה הציבוריים המעטים הקיימים בישובים ערביים.

-          מהגרי עבודה תפסו את מקומן של נשים ערביות שהועסקו בעבר בחקלאות.

נשים ערביות, ובעיקר אלה שרכשו השכלה, נרתעות גם מהשכר הנמוך ומהתנאים הגרועים במיוחד במקומות העבודה הקיימים. בשל התחרות הרבה של נשים ערביות על מקומות העבודה המעטים הקיימים בישובים הערביים, מעבידים פרטיים מעסיקים בתנאים מחפירים: שכר מינימום וזכויות סוציאליות הם רק בגדר שמועה.

לכן, במקום להשתלח בנשים הערביות, כפי שעשה דן בן-דוד, ולהטיל עליהן מין אחריות ל"חיסול המדינה", חיוני לתבוע מהממשלה לגשת מייד לפתרון  הבעיות המונעות מנשים ערביות להשתלב בשוק העבודה. מבלי להתעלם מהשפעות של מסורת, לא המסורת היא המיכשול העיקרי המונע מנשים ערביות לעבוד.

הנה מה שנחוץ ואפשר לעשות מייד: השקעה ממשלתית בפיתוח אזורי תעשייה ותשתיות חינוך וטיפול בילדים; מיקום משרדי ממשלה ומוסדות ציבור אחרים בישובים ערביים; דאגה לתחבורה ציבורית מסודרת ונוחה; הקפדה על יישום חוקי העבודה, ובמיוחד – שכר מינימום; הכשרה מקצועית שאינה כוללת רק קורסים למטפלות וספריות.

מבין כל הקבוצות החברתיות המקופחות, דווקא כלפי הנשים הערביות חייבים להפעיל מדיניות מובהקת של העדפה מתקנת. זה חשוב ביותר לנשים עצמן, לילדים הערבים, לחברה הערבית ולחברה הישראלית בכלל.