ויקי כנפו והפוליטיקה של צדק חברתי

Bookmark and Share

הצעדה של ויקי כנפו לירושלים, שסימנה את פרוץ שביתת המשפחות חחד-הוריות ליד משרד האוצר, היתה ביטוי אמיץ ומעורר הערכה של מחאה אישית נגד מדיניות הממשלה, אשר מעמיקה את הקיטוב החברתי ודוחקת שכבות הולכות ומתרחבות למצוקה קשה.

הציפיות של ויקי כנפו היו בעיקרן שתיים: שההקרבה האישית שלה תצית את להבת המחאה ואלפי נשים וגם גברים ייצאו עמה למאבק פעיל; ושהתרחבות המאבק תאלץ את שר האוצר נתניהו ואת ממשלת שרון כולה לחזור בה מהגזירות נגד החד-הוריות. ציפיות אלה לא התממשו. הציבור הביע אהדה למאבקן של ויקי כנפו וחברותיה, אך לשביתה בירושלים הצטרפו בפועל כמאה משפחות.

השכבות המוחלשות, שויקי כנפו ציפתה להתעוררותן בעיקבות הדוגמא האישית שלה,  מוחלשות לא רק מבחינה כלכלית, מבחינת חייהן בגובה קו העוני או מתחת לו. הן מוחלשות גם מבחינת יכולתן להתמודד עם "החשיבה האחידה" הניאו-ליברלית, וגם עם הדמגוגיה של הצדקת הכיבוש בשם " הגנת הקיום" של הישראלים.

המימסד השלטוני, הכולל את ההנהגות של מפלגות השלטון בהווה ובעבר, כמו גם את המימסד הכלכלי (המאיון העליון) ואת המימסד התיקשורתי, הצליח לשכנע את הציבור, כולל השכבות המוחלשות, כי המשברים הכלכלי והתקציבי נגרמו בשל העניים ("הסוחטים" מהמדינה קיצבות וסיוע אחר), המובטלים ("הבטלנים"), החד-הוריות ("מי אמר להן להתגרש?"), הערבים והחרדים ("לא משלמים מסים", "לא עובדים ומביאים לעולם ילדים").

ולכן, בצד הההזדהות הרגשית עם ויקי כנפו, הציבור בכללותו, כולל השכבות המוחלשות,  עדיין משוכנע, כי בעצם אין חלופה למדיניות הקיצוצים האכזרית ולהעמקת הפערים. מפלגת העבודה, השותפה לסגידה לניאו-ליברליזם, שותפה גם לתפיסות היסוד המדיניות המנחות את שרון. העבודה, בהיותה בשלטון (לחוד או עם הליכוד), הקימה, הרחיבה ופיטמה את ההתנחלויות; לא ביצעה את שהתחייב ממנה לפי הסכמי אוסלו; ודרסה את הסיכוי להסדר קבע.

ויקי כנפו אינה עובדת במקום עבודה מאורגן, ולכן לא השתתפה במערכה החשובה שניהלו ההסתדרות והאיגודים המקצועיים, לרבות ארגוני הגימלאים והנכים, נגד התוכניות ההרסניות של נתניהו בכל הנוגע בחיסול הזכות למאבק איגוד מקצועי, בחיסול הזכות לפנסיה, בפיטורים והורדת שכר. אך יש להניח, כי היא שאבה השראה מהגימלאים שהפגינו וחסמו צמתים, מהמחאה של ארגוני הנשים ושל תנועות הנוער, מההפגנה הגדולה של ההסתדרות מול הכנסת. אולם גם אם ויקי כנפו למדה ממאבקים אלה שאפשר למחות, היא לא יכלה ללמוד מהם, מהי החלופה לכלל מדיניות הממשלה ולמצב החברתי בכללותו.

השיח בנושאים הכלכליים-חברתיים, גם כאשר נשמעים בו דברי ביקורת על הפגיעה החמורה בחד-הוריות, בילדים, במובטלים, בקשישים, כמעט שאינו נוגע במחלות היסוד של הכלכלה הקפיטליסטית בת-זמננו, אשר בגירסה הישראלית שלה היא גם כלכלה קולוניאלית חולה.

חשוב, למשל, להוקיע את הדמגוגיה של נתניהו ואנשיו, כאילו שהבעיה של החד-הוריות היא שהן אינן עובדות. חשוב להדגיש, כי 70% מהחד-הוריות עובדות, ולכן הבעיה היא שכרן הנמוך (שכר המינימום הנמוך) ודחיקתן לעבודות חלקיות בשל העדר פתרונות הולמים לילדים בשעות אחה"צ. חשוב להדגיש, כי בעוד שנתניהו מקצץ כ-2.5 מיליארד שקל מהקיצבות (לילדים, להבטחת הכנסה), הוא מעביר 2.5 מליארד שקל נוספים לבעלי ההכנסות הגבוהות באמצעות הטבות מס והפחתת התשלום של המעבידים לביטוח הלאומי.

אך שיח חברתי ביקורתי חייב להציג שאלות של מהות, הנוגעות ליסודות המשטר הקפיטליסטי, לרבות לניגוד האינטרסים הבסיסי בין רוב העובדים (לרבות המובטלים ומקבלי הקיצבות) לבין הנהלות התאגידים, המעבידים והשכבה הסמוכה לשולחנם (רואי חשבון, פרקליטים, אנשי אקדמיה, וגם פוליטיקאים).

אין זו אשמתה של ויקי כנפו, שהיא אינה מודעת לפער העצום בין מציאות חייה הקשה לבין תפיסתה המדומיינת את המציאות הזאת עצמה. זו חולשתם של המאבקים החברתיים כולם, והם רבים. ציבור העובדים המאורגן רשם לזכותו מאבקים חשובים, כולל שביתות כלליות רבות-משתתפים ושביתות למען מימוש הזכות להתארגנות איגוד-מקצועית. זכורה שביתת הנכים הממושכת, שהניבה השגים מסויימים. אך מנהיגי המאבקים רבי הערך האלה אינם רואים את הקשר בין המאבק הקונקרטי שלהם לבין המערכה הכוללת נגד שיטת הניצול החברתי ונגד שלטון ההון בכלכלה ובפוליטיקה.

ויקי כנפו אמרה כמה פעמים, כי מאבקה אינו פוליטי. ממבט ראשון ניתן להבין אמירה זו כנסיון לשמור על האותנטיות של מאבק האימהות החד-הוריות ולמנוע את ניצולו על-ידי פוליטיקאים. אך התבטאותה של ויקי כנפו אינה רק הסתייגות מקשר עם מפלגות פוליטיות ועם אישים פוליטיים. היא מבטאת כשל יסודי, האופייני לכלל המאבקים המעמדיים והחברתיים.

כבר לפני שנים הגיעו הפמיניסטיות החברתיות למסקנה, כי "האישי הוא הפוליטי". במלים אחרות, אי-אפשר לנתק את המאבק לשוויון האשה מהפוליטיקה בשני מובנים: במובן המיידי של המאבק הפוליטי האקטואלי נגד הבטים שונים במדיניות השלטון; ובמובן ארוך הטווח של ערעור על יסודות הפוליטיקה, המבטא הבניין החברתי, אשר מבוסס על ניצול ברוטלי ואפלייה לאומית וסקסיסטית גסה, על שוד חוקי של עובדים ועל הפיכת שכבות שלימות (ובתוכן נשים רבות) למיותרות.

מחאתה של ויקי כנפו פרצה לתודעה הציבורית, אך לא הובילה בעיקבותיה תנועה חברתית גדולה, משום שארגוני העובדים, על מאות אלפי חבריהם וחברותיהם, לא התייצבו יחד עמה. ואילו האיגודים המקצועיים נהגו כך, משום שהנהגותיהם הקיימות טרם הגיעו להבנה, אותה כבר הפנימו רדיקלים בתנועה הפמיניסטית והסביבתית, שיש לחבר בין כל המאבקים המעמדיים וחברתיים, כדי להיאבק יחד למען חלופה חברתית אמיתית, למען דמוקרטיה חברתית השמה את האדם במרכז, מבטלת ניצול ואפליה ומטפחת סולידריות, למען סוציאליזם.

יש מי שיחשוב, שזו הגזמה ומישאלת לב להתחיל בויקי כנפו ולהגיע לסוציאליזם. אך אם לא יווצר החיבור הזה, אם ויקי כנפו וחברותיה לא יבינו את המנגנונים המשכפלים ומעמיקים את הניצול (ובעיקר של נשים), הדנים אותן לשוליות, העומדים מאחורי מדיניות התקציב (לרבות הגדלת התקציבים להתנחלויות, למשל); אם הן לא יכירו בשמותיהם את ראשי הצד שכנגד, ראשי התאגידים ועוזריהם ושליחיהם; ואם הן יבנינו שפוליטיקה אינה מילת גנאי  – הן לא יוכלו לנווט בהצלחה אפילו לא את מאבקן הקונקרטי נגד הקיצוץ האכזרי בקיצבות הבטחת הכנסה ובקיצבות הילדים.