כדי שלא יחזירו אותנו, הנשים, אחורה

Bookmark and Share

המחיר הכבד שגובה המדיניות הניאו-שמרנית של ממשלת שרון-נתניהו מהנשים מעמידה אותן, אובייקטיבית, בפני הצורך החיוני להתייצב בהמוניהן למאבקים להגנה על מדינת הרווחה ועל זכויותיהן כעובדות וכמקבלות שירותים.

כאשר על הפרק עומדת תוכנית הממשלה לפטר 30-20 אלף מורים במסגרת יישום הרפורמה בחינוך (דו"ח דברת), הרי רוב המפוטרים יהיו מורות, כלומר נשים.

כאשר מאלצים את העיריות לבצע "תוכניות הבראה" הכרוכות בפיטורים, רוב המפוטרים מהעיריות הן נשים.

כאשר מדרדרים את מערכת הבריאות למצוקת אישפוז, לא מעדכנים את סל הבריאות ומאלצים את האזרחים להוציא יותר כסף למימון שירותי בריאות, הסובלות הן בעיקר נשים, הנזקקות יותר לשירותים של מערכת הבריאות.

כאשר הממשלה מייבאת לארץ את תוכנית ההתעמרות במובטלים המכונה "תוכנית ויסקונסין", רוב המובטלים שיוכרחו להשתתף בה (באיום שאחרת תשלל מהם קיצבת הבטחת הכנסה) יהיו נשים, ובעיקר – חד-הוריות.

כאשר גדל בהתמדה מיספר המועסקים באמצעות חברות כוח אדם וקבלנים למיניהם, שבדרך כלל אינם משלמים אפילו שכר מינימום וזכויות סוציאליות בסיסיות, רוב המועסקים האלה הם נשים.

כאשר עלה על סדר היום נושא תנאיי העבודה המחפירים של הקופאיות, שעליהן נאסר לשבת ליד הקופות, שוב היה זה נושא של נשים.

כאשר מחריפה התופעה של של מעסיקים שאינם מוכנים לקבל לעבודה בני 50 ואפילו בני 40, הקורבנות הראשיים של אפליה זו בשל גיל הן נשים.

כאשר הועלה גיל הפרישה מעבודה, לגברים העלו אותו בשנתיים, ואילו לנשים – בארבע שנים (מ-60 ל-64).

יותר נשים עובדות – אז מה?

מיספר הנשים העובדות עולה בהתמדה בעשרים השנים האחרונות. בשנת 2004 היו שייכות לכוח העבודה (עובדות ומובטלות) 1.2 מיליון נשים. מיספר זה של נשים מתקרב למיספר הגברים השייכים לכוח העבודה – 1.4 מיליון.

אך למרות הגידול במיספר הנשים העובדות, ולמרות שלנשים עובדות יש, בממוצע, יותר שנות לימוד מאשר לגברים – נמשכת אפליית הנשים בשכר. בממוצע לשעה, אשה משתכרת 19% פחות מגבר, ובחישוב לפי הכנסה חודשית מעבודה, אשה משתכרת 39% פחות מגבר. האפליה הזאת קיימת גם כאשר משווים בין בעלי השכלה גבוהה: בשנת 2002, גבר בעל משלח יד אקדמי השתכר, בממוצע לחודש, 13,600 שקל, בעוד שאשה באותו מקצוע השתכרה רק 8,600 שקל לחודש.

הנשים סובלות יותר מהגברים מאבטלה. בעוד ששיעור האבטלה בקרב גברים הוא 9.4%, שיעור האבטלה בקרב נשים הוא 10.6%.

נשים נפגעות, נשים נאבקות

בכל המאבקים החברתיים שהתנהלו בישראל בשנים האחרונות בלטה השתתפות הנשים: מורות וגננות, עובדות רשויות מקומיות, אחיות, עובדות מדינה, עובדות סוציאליות, וגם חד-הוריות (ויקי כנפו) וגימלאיות. אולם המאבקים ברובם, החשובים מאוד כשלעצמם, היו מאבקים נפרדים של עובדות במגזר מסוים או של קבוצת נשים בעלת בעיות מיוחדות.

נוכח המיתקפה מרובת הצדדים של הממשלה על זכויות הנשים כעובדות, כמובטלות, כמקבלות שירותים, נדרשת הערכות שונה של הנשים. הממשלה והמעסיקים מציבים תחת איום את כל ההישגים החשובים שהשיגו נשים בעשרות שנות מאבק. מתנהלת מיתקפה על כלל הזכויות של נשים, כולל הזכות לעבודה, לקבל שכר הוגן, להינות מתנאים סוציאליים טובים, להיות מוגנת באמצעות הסכם עבודה קיבוצי, לקבל דמי אבטלה וקיצבת קיום ברמה נאותה, להינות משירותי בריאות ללא תשלום נוסף, להזדקן בכבוד.

בתנאים אלה הכרחי לאחד כוחות של הנשים במגזרי תעסוקה שונים, של עובדות ומובטלות, של נשים העלולות להיות מפוטרות ושל אלה שייאלצו אותן להיכנס ל"תוכנית ויסקונסין", של גימלאיות וסטודנטיות, של נשים יהודיות וערביות. אנו יודעות, וגם הממשלה יודעת, כי בלעדינו לא יזוז דבר במדינה. אך עד עתה עוצמה זו אינה נראית, אינה גלויה, אינה מוחשית, ולכן גם אינה מפחידה את הממשלה והמעסיקים.

 כדי שלא יחזירו אותנו, הנשים, אחורה, מוטלת על כל ארגוני הנשים אחריות כבדה להתייצב למערכה בכוחות משותפים, בנחישות ובאומץ.