פמיניזם ושינוי חברתי

Bookmark and Share

המערכה הנמשכת כבר שנים ארוכות לשוויון האשה נתקלת בקשיים גדלים. בתנאים של אבטלה רחבה, נשים נרתעות מלדרוש שוויון בשכר (שכר שווה עבור עבודה שווה), או להיאבק על   שכר מינימום לפי החוק. נוסף לכך, באווירה של מלחמה ועימות דמים מתמשך, החברה נעשית אלימה יותר בכלל, וכלפי נשים בפרט.

בתנאים אלה, המערכה לשוויון הנשים סובלת מתיסכול גובר. חוקים חשובים בתחום קידום שוויון האשה, כמו שכר שווה עבור עבודה שווה, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, חוק חינוך חינם מגיל 3, או החוק נגד הטרדה מינית בעבודה – נותרים אות מתה בספר החוקים. ובמקביל מצבן הכלכלי של נשים רבות מדרדר במהירות.

הגזירות הכלכליות בתקציבים לשנת 2002 ו-2003 ובתוכניות הכלכליות-חברתיות שאושרו במהלך שנת 2002 פגעו בצורה אנושה בנשים: נשים היו הקורבן הראשי של הקיצוצים החריפים בהשלמת הכנסה למשפחות חד-הוריות; של הקיצוצים בסיוע בשכר דירה לחסרי דיור; של הקיצוצים בגימלה להבטחת הכנסה; של העלאת מחירי התרופות בקופות החולים ב-26% תוך שנה; של הפיטורים במגזר הציבורי וגם בבנקים.

לכן ניתן להבחין בבירור בתופעה של פמיניזציה של העוני, שפירושה הוא, כי יותר נשים מדרדרות לעוני, וכי משקל הנשים בקרב העניים עולה בהתמדה.

ראשי הממסד הישראלי ומעצבי דעת הקהל שבים ומשננים, כי הדרך לשוויון האשה טמונה בחינוך, מצד אחד, וביציאת נשים לעבודה, מצד שני. בדיקת הנתונים מלמדת כי בשני תחומים אלה חל שינוי מהותי מאז שנות ה-70.

בתחום החינוך, רמת ההשכלה של נשים עולה בקצב מהיר יותר מרמת ההשכלה של גברים. הודות להנהגת חינוך חינם בתיכון (בסוף שנות ה-70), גדל מיספר הצעירות בעלות תעודת הבגרות. במקביל גדל מיספר הלומדות במוסדות להשכלה גבוהה, וכיום שיעור הסטודנטיות הוא 55% מכלל הלומדים במוסדות אלה.

כתוצאה משינויים חשובים אלה, לנשים בשוק העבודה יש, בממוצע, השכלה גבוהה יותר בשנה וחצי מהשכלת הגברים העובדים.

אולם האם עובדות חשובות אלה בתחום החינוך ביטלו את אפליית הנשים בשכר, או צימצמו אותה? האם הן מנעו את דחיקתן של רבבות נשים נוספות לחיים מתחת לקו העוני?

גם בהשתתפות הנשים בשוק העבודה חלו שינויים בעלי משמעות. במחצית שנות ה-70 היוו הנשים שליש מכוח העבודה, והגברים – שני-שלישים. כעבור 30 שנה, הנשים מהוות כבר כמעט מחצית מכוח העבודה, כלומר מיספר הנשים העובדות משתווה למיספר הגברים העובדים. אך האם ההשתלבות הגדלה של נשים בעבודה שמה קץ לאפלייתן בעבודה? האם היא מונעת את ההתייחסות אליהן כאל חיל מילואים בשוק העבודה, אשר בעת משבר נשלח הביתה, כפי שזה קורה בשנים האחרונות?

חשוב לציין, כי למרות שנשים מהוות כמעט מחצית מהעובדים, הן ממשיכות להיות מקופחות בשכר. בסוף שנות ה-90, למעלה ממחצית מהנשים הנשואות העובדות השתכרו עד למחצית השכר הממוצע במשק (כלומר, עד לשכר המינימום), בעוד שרמת שכר כזאת אופיינית רק לשליש מהגברים העובדים.

גם ההשתלבות של ישראל בגלובליזציה הקפיטליסטית גובה מחיר כבד מהנשים. כדי לשכנע חברות רב-לאומיות להשקיע, המימסד דואג לשחוק את השכר, לרבות שכר המינימום, וגם להעניק להן מענקים נדיבים על חשבון קיצוצים בתקציבי הרווחה. ההנחיות של קרן המטבע, כמו גם ההנחיות של הממשל האמריקאי פוגעות גם הן קשות בנשים. הנחיות אלה כוללות הפרטה של חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים, שמשמעותה – גם פיטורים וגם העסקה באמצעות חברות כוח אדם. הן כוללות גם דרישה מפורשת לקיצוצים נוספים בתקציבי הרווחה, בדמי האבטלה ועוד.

בתנאים של ישראל, הנשים משלמות מחיר כבד גם בשל הכיבוש הנמשך כבר 35 שנה ויותר, ואשר גובה מחיר אנושי וכלכלי כבד. ממשלת שרון מתרצת את הקיצוצים בתקציבי הרווחה, בחינוך ובבריאות בהוצאות הכבדות למלחמה שהיא מנהלת בשטחים.

ההרעה במצבן של הנשים בעבודה ובחברה מעידה על כך, כי הגידול במיספר הלומדות והשילוב הגובר בשוק העבודה, כמו גם החוקים החשובים בתחום שוויון האשה – אינם מחסום בפני המשך האפליה והניצול של נשים.

לכן המערכה נגד אפליית הנשים אינה יכולה להסתפק במאמץ, החשוב כשלעצמו, לצמצום אפליית הנשים במיסגרת הסדר הכלכלי-חברתי הקפיטליסטי. את המערכה לשינויים במיסגרת המשטר הקיים יש לנהל יחד עם ניהול המערכה לשינוי יסודי כזה במיבנה הכלכלי-חברתי, שיעקור את שורשי הניצול המעמדי והאפליה המיגדרית, אפליית האשה, וכל סוג אחר של אפליה.

הסופרת האמריקאית השחורה בל הוקס כתבה בספרה "פמיניזם זה לכולם":

"התקווה האמיתית היחידה שנותרה לשחרור פמיניסטי היא בחזון של שינוי חברתי, שיקרא תיגר על העליונות המעמדית…

"אנחנו זקוקות נואשות לתנועה פמיניסטית רדיקלית רחבה… תנועה עם חזון תשכיל לבסס את עבודתה על תנאיי החיים הממשיים של נשים ממעמד הפועלים ונשים עניות"

(הוצאת פרדס, חיפה, 2002, עמוד 51).