מחירה של אי-הקשבה

Bookmark and Share

פעם היה מקובל שמלחמות הן עניין של חיילים הלוחמים זה בזה והורגים זה את זה. במלחמת העולם הראשונה 90% מהנפגעים היו חיילים ורק 10% אזרחים. כך התנהלו מלחמות לפני כמאה שנה.

היום, בעידן ההיי-טק, מלחמה היא בכלל משהו אחר: החיילים מוגנים בתאי טייס ובעמדות מוגנות שמכוונות ירי בשלט רחוק; מיני מזל"טים מסוגלים גם לצלם וגם לירות; פצצות "חכמות" מסוגלות להרוס לא רק בניין בן 30 קומות אלא גם את המרתפים שלו. בימים אלה של מלחמה מודרנית, 90% מהנפגעים הם אזרחים ורק 10% הם חיילים. במלים אחרות, במקום מלחמה של חיילים בחיילים, הניב לנו עידן הטכנולוגיה המתוחכמת מלחמה של חיילים ההורגים באזרחים.

אך המלחמות הופכות ממש מדהימות, כאשר המדינה שמנהלת אותן, בוחרת להילחם במלוא כוחה נגד ישות שאין לה בכלל צבא מודרני, או נגד מדינה שהצבא שלה הוא בעיקר לצורך טקסים.

בואו נודה על האמת: המלחמה האחרונה שהצבא הישראלי ניהל נגד צבאות של מדינה, מצוידים ומאומנים, הייתה בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים. מאז אנו עסוקים במלחמות בשתי חזיתות לסירוגין: לבנון והפלסטינים (אינתיפדה ראשונה ושנייה ושלל מבצעים צבאיים בגדה וברצועה). כך, מזה 35 שנה נלחם הצבא הישראלי נגד לא-צבאות, נגד ארגונים חמושים שאינם צבא, ובכל מלחמה/ מבצע/ מערכה מכריזים שר הביטחון/ הרמטכ"ל על "ניצחון אדיר", כאילו התמודד הצבא הישראלי עם צבאות שווים לו ברמתם הטכנולוגית והמקצועית.

ובמלחמות האלה בלבנון ובשטחים הפלסטיניים, המחיר נגבה בעיקר מאזרחיות ומאזרחים – ישראלים, פלסטינים ולבנונים, שאין להם שום דרך להתגונן מפני פלאי הטכנולוגיה, גם כאשר זו טכנולוגיה יקרה לעשירים, וגם כאשר זו טכנולוגיה זולה לעניים.

במלחמות האלה, המופנות בעיקר נגד אזרחים, כל "ניצחון" הוא המבוא למלחמה הבאה, שתפרוץ ללא ספק ושוב תפיל חללים בקרב אזרחים, וכך הלאה במשך עשרות שנים.

הגיע הזמן להבין כי במלחמות נגד אזרחים אין ניצחון וגם לא יכול להיות ניצחון. הרי אזרחים, שלא כמו צבא, אינם יכולים "להיכנע" ואי-אפשר גם "לפרק" אותם. ולכן מלחמות נגד אזרחים אינן מסתיימות, אלא רק נפסקות לזמן מה, ואז מתחדשות שוב.

אז איך בכל זאת מפסיקים מלחמות המכוונות בעיקר נגד אזרחים?

מקשיבים לאותם אזרחים ומנסים לפתור את בעיותיהם – לא בפצצות ובטילים, אלא ביצירת חיים בשלום ובביטחון; בהשקעה בפיתוח כלכלי, ברווחה חברתית, בתרבות. הקשבה לצרכים של הישראלים, תושבי הנגב המערבי ודרום שפלת החוף, ושל הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית הייתה מניבה פתרון מדיני, החותר לפתור את סיבות הסכסוך ארוך השנים באמצעות כיבוד הדדי של הזכות לחיים במדינה עצמאית ובשכנות טובה. הקשבה הייתה מובילה למסקנה, כי אי-אפשר להחזיק מיליון וחצי פלסטינים במין מכלאה ענקית, במצור ומצוקה קשה. היא גם הייתה מובילה למסקנה, שקשה ואפילו נורא לחיות בצילו של "צבע אדום".

אך מה שעושה ממשלת אולמרט-ברק-לבני במלחמה בעזה הוא בדיוק הפוך מהקשבה לאזרחים: זו דהירה נמשכת במסלול של הרג והרס, שיוביל בעתיד לעוד הרג והרס. פתרון מדיני לא יושג בהפצצות, וביטחון לא יושג בטילים. שלום וביטחון יושגו בהקשבה לאזרחים ובהסדרים המבוססים על הסכמה בינלאומית רחבה.

מדוע שלא נלמד מההיסטוריה: מלחמת 1973 הייתה המלחמה האחרונה עם מצרים מהסיבה הפשוטה, שבעקבותיה נחתם הסכם שלום, בו הוחזרו כל השטחים שנכבשו מהם ביוני 1967.