הבשורה שלא תצא מאנאפוליס

Bookmark and Share

השבוע, מתקיים בבניין האקדמיה של הצי האמריקאי באנאפוליס הכינוס, שיזם ממשל בוש בנושא המזרח-התיכון. ערב הכינוס התברר, כי המשא-ומתן בין נציגי ישראל והרשות הפלסטינית לא הניב מסמך עקרונות, ולכן גם אין לצפות, כי באנאפוליס תושג הסכמה לגבי הפתרונות של  השאלות, הנוגעות בנושאי הליבה של הסיכסוך.

אך למרות שהכינוס בעצם לא ישנה דבר, הלחץ של ממשל בוש, כמו גם הסכמתו להשתתפות נציג סורי, הובילו להחלטה של הליגה הערבית בדבר השתתפות שרי חוץ של מדינות ערביות בכינוס.

אך אם לא הושגה פריצת דרך בקידום הסדר הקבע הישראלי-פלסטיני, בעוד שהכיבוש הישראלי נמשך על כל עוולותיו ופשעיו – לשם מה מתעקש בוש על עריכת הכינוס?

הבהרה בדבר מטרותיו הפוליטיות והאסטרטגיות של ממשל בוש ניתן למצוא בדבר הפרשנות של אלוף בן, הידוע בקשריו הטובים עם הממסד בוואשינגטון.

ב"הארץ" (28.11), מדגיש אלוף בן, כי "המסר העיקרי שייצא השבוע מוועידת אנאפוליס יהיה שובה של ארצות-הברית לעמדת מנהיגות במזרח-התיכון". זו, כמובן, מטרה אסטרטגית ידועה של הממשל האמריקאי: לשלוט בנפט המזרח-תיכוני, למכור למדינות האזור כמויות אדירות של נשק, ולאפשר לתאגידים האמריקאיים לעשות עסקים ללא הפרעה. בהמשך מאמרו מציין אלוף בן, כי "ישראל גם מעוניינת בחיזוק החזית מול אירן, ואולי גם בהפצצה אמריקאית על מתקני הגרעין האירניים". ואיך זה מתקשר עם המו"מ הישראלי-פלסטיני?

כדי לשכנע את המנהיגים של הארצות הערביות הפרו-אמריקאיות, ובראשן – סעודיה, להגיע לכינוס שמטרתו, בעצם, לארגן חזית של מדינות באזור, התומכות בהפצצה אמריקאית על אירן, ישראל נדרשה לצעד ראוותני. ובמילותיו של אלוף בן: "כל עוד בוש בשלטון גם לזה ( לחזית נגד אירן – ת"ג) יש מחיר, בהבטחה ישראלית לסיים את הכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית. לזה מצפים בוש והקהילה הבינלאומית". שימו לב: רק "הבטחה" ישראלית.

  ומה ייצא לממשלת אולמרט-ברק מהכינוס? ראשית, הכינוס, כפי שהוא נערך, אינו מסכן את הקואליציה הממשלתית, שכן לא יוחלט בו דבר, שאינו לרוחם של ליברמן ושרי ש"ס. שנית, כינוס בהשתתפות שרי חוץ ערביים, המתקיים בתנאים הנוכחיים, מחזק את העמדה הרשמית הישראלית, לפיה על סדר היום לא נמצאים נושאים קשים ולכאורה מביכים, כמו המצור על עזה וההחלטה לצמצם את הספקת החשמל והמים לרצועה, הסובלת מאבטלה של 60% מכוח העבודה ומקשיי קיום יומיומיים.

בשבוע, בו מולאים 60 שנה להחלטת עצרת האו"ם בדבר כינונן של שתי מדינות, ערבית ויהודית, בשטחה של פלשתינה המנדטורית; בשבוע, בו הפתרון של שתי מדינות בקווי ה-4 ביוני 1967, עם שתי בירות בירושלים ופתרון שאלת הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם, נראה אקטואלי מתמיד – בשבוע כזה נחוצה בשורה של שלום אמיתי ישראלי-פלסטיני, ללא כיבוש והתנחלויות. אך בשורה כזאת, החיונית מאוד לשני העמים, לא תצא מאנאפוליס.