ושוב תרגיל דריכה במקום

Bookmark and Share

מבטי ההתמסרות הטוטלית, ששולחים הישראלים ברובם, לרבות ראשי ממשלה ושרים, בנשיא בוש ובשליחיו, מבטאים סוג מסוכן במיוחד של קהות חושים פוליטית. בעוד שהעולם ברובו השתחרר כבר מהסגידה לממשל האמריקאי והעמידו לעמוד הקלון בשל פשעיו ככובש (בעירק) ובשל אחריותו לסבל הגובר של רוב האנושות כתוצאה מיישום הגלובליזציה של התאגידים – בישראל ממשיכים לתלות את כל התקוות באותו ממשל עצמו.

ההתקשרות עם המעצמה האימפריאליסטית החזקה בכל תקופה, הנכונות לשרת את מטרותיה המדיניות, הצבאיות והכלכליות תמורת תמיכה חוזרת – אפיינה את התנועה הציונית מאז הקמתה בסוף המאה ה-19 ואת ממשלות ישראל מאז כינון המדינה ועד היום. בכל אותה תקופה, לא הסתפקו המנהיגים של התנועה הציונית ושל ישראל בשירות תמורת תשלום (מדיני, צבאי, כלכלי), אלא דאגו בשיטתיות ליצירת דעת קהל תומכת באותה תלות בתמיכתה של המעצמה הזרה.

פועל יוצא של המדיניות הזאת של החוגים הרשמיים בישראל, המקובלת על רוב המפלגות הפוליטיות וגם על רוב האקדמיה ואנשי התקשורת, הוא האדישות הציבורית, שבה מתקבלת המדיניות השערורייתית של ממשל בוש בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הממשלים האמריקאיים, הקודמים והנוכחי, ראו בחתימתם של הסכמי שלום בין ישראל לבין מצרים וירדן קרש קפיצה להעמקת נוכחותם הצבאית והמדינית במזרח-התיכון וליצירת ציר פרו-אמריקאי של מדינות ערביות ומוסלמיות. לכן בכל הנוגע להסכמים אלה, הממשל של ארה"ב לחץ על ממשלות ישראל לקבל וליישם את העיקרון של החזרת כל השטח הכבוש. התמונה חזרה על עצמה בנסיגה של ישראל מדרום-לבנון עד לקו  הגבול הבינלאומי, שאותה תפס ממשל בוש כהזדמנות לחזק את החוגים הפרו- אמריקאיים בלבנון ולצרף גם מדינה זו לציר שהקים.

לעומת זאת, בהתייחסות לעם הפלסטיני בשטחים, הנמצא כבר 40 שנה תחת כיבוש ישראלי המשתכלל מיום ליום (התנחלויות, מאחזים, חומת הפרדה, הריסות בתים, שלילת תושבות, מניעת איחוד משפחות, אי-העברתם לפלסטינים של הכספים שנצברו באוצר הישראלי ועוד) – הממשל האמריקאי עסוק רק בדבר אחד: במתן גיבוי מלא לממשלה בישראל ולתירוציה, מדוע "זה לא הזמן" לסגת מהשטחים הכבושים, לפרק את ההתנחלויות ולהקים את המדינה הפלסטינית העצמאית בקווי ה-4 ביוני 1967.

מאז הסכמי אוסלו (1992), מחויבות לכאורה ממשלות ישראל להחלטות מועצת הביטחון ומכירות לכאורה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה משלו. שרון ואולמרט אפילו הכריזו על כך בהזדמנויות שונות. אך בפועל, כל עוד ממשל ארה"ב מגבה את הכיבוש בשטחים –  הדיבורים משמשים רק להסתרת הכוונות האמיתיות.

כאשר שרון הכריז על "תוכנית ההינתקות", היה מי שראה בכך תחילת יישומו של העקרון של שתי מדינות, ישראל ופלסטין. כדי לחזק את הרושם הזה, הכריזה ממשלת ישראל, באופן חד-צדדי, גם על "בינאום" המעברים ברצועה, וכעת היא תובעת מישראלים וזרים, המעוניינים להיכנס או לצאת מרצועת עזה, להציג דרכון. שכולם יחשבו, שהוצאת המתנחלים וצה"ל מהרצועה הפכה אותה כאילו לעצמאית.

ממשל בוש תמך, כידוע, בכל לב בהינתקות מעזה והצהיר שזה שלב בהקמת המדינה הפלסטינית. מה קרה מאז וכמה קורבנות פלסטינים וישראלים נהרגו ונפצעו – כולנו יודעים.

והשבוע, בהגיע שרת החוץ של ארה"ב קונדוליסה רייס לעוד סבב של שיחות, לרבות שיחה משולשת עם אולמרט ואבו-מאזן, תרגיל הדריכה במקום יחזור על עצמו. צבי בראל כתב ב"הארץ" (18.2): "הסכסוך הזה זקוק לנייר עבודה חדש, שהממשל הנוכחי בוואשינגטון אינו מסוגל להפיק, בעיקר משום שהוא איננו סבור שיש בו איום אסטרטגי".

ממשל בוש, שסימן את סוריה ואירן כ"איום אסטרטגי", מתכוון להמשיך ולנצל את שירותיה הצבאיים והמדיניים של ישראל, כאשר את המחיר ישלמו הפלסטינים והישראלים, כפי שראינו במלחמת לבנון השנייה. זה הלקח המתבקש.