לא ליפול ב"מלכודת הדבש"

Bookmark and Share

מה יש בסופה של הדרך, עליה עלה שרון עם המבצע המבויים והמתוקשר היטב של פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה?

למרות ששרון לא אמר זאת, אפשר לשער, שישנם ישראלים לא מעטים הסבורים, כי פינוי עזה הוא שלב בדרך להסכם שלום עם הפלסטינים. מבחינתם, הפינוי אולי היה לא נעים, אבל בהחלט מחיר סביר עבור הסיכוי לפתוח דף מדיני חדש. לתפיסה זו תרמו לא מעט הדוברים של העבודה ומרצ-יחד, שהצדיקו את תמיכתם בתוכנית שרון בצורך לתמוך בכל צעד המקדם פינוי התנחלויות והסדר מדיני.

אך כשם ש"מבצע שלום הגליל" מבית מדרשו של שרון לא הביא שלום, אלא דווקא מלחמה וכיבוש של לבנון שנמשכו 18 שנה, כך ההינתקות של שרון לא תביא שלום, אלא המשך והעמקה של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית.

כאשר שרון תיכנן את מלחמת לבנון 1982, דגש מיוחד הושם בה בחיסול ההנהגה הפלסטינית והארגונים הפלסטיניים. שרון סבר, כי חיסול כזה יוריד מעל סדר היום את התביעה למדינה פלסטינית עצמאית. כעת מוביל שרון מהלך דומה מבחינה עקרונית: פינוי רווי דמעות וצעקות של  7,000 מתנחלים, במטרה להוריד את הלחץ הבינלאומי לפינוי כל השטחים הכבושים ולדחות למועד רחוק ככל האפשר את נושא כינונה של המדינה הפלסטינית העצמאית שבירתה ירושלים המזרחית. אין זה מקרה, שחלק ממפוני ההתנחלויות בעזה כבר החליטו לעבור להתגורר באריאל וברמת הגולן.

התרחיש האופטימי של מנהיגי השמאל הציוני, לפיו עצם פינוי התנחלויות משטח פלסטיני הוא בעל חשיבות היסטורית – מבוסס יותר על משאלת לב, מאשר על המציאות. ודאי שעדיף שהמתנחלים לא יהיו יותר בעזה ושהצבא הישראלי יפסיק להרוס בתים, לעקור מטעים ולאייש מחסומים ברצועה. אך כל עוד לא הוקמה המדינה הפלסטינית העצמאית, שלטון הרשות הפלסטינית בעזה תלוי, בסופו-של-דבר, ברצונותיו ובגחמותיו של השלטון הישראלי. והסכנות בתחום זה רציניות ביותר.

ביום א' השבוע אמר השר ישראל כץ (ליכוד) בריאיון רדיו, כי במקום שיירו טילים על אשקלון, עדיף לירות על עזה ולהבריח את תושביה לסיני. דברים אלה נאמרו והוקלטו, וראש הממשלה לא הסתייג מהם. לכן אי-אפשר לפטור את הגישה שכץ מבטא כפטפוט חסר אחריות.

חשוב להדגיש, כי תוכנית שרון לפינוי עזה אינה חלק משינוי מהותי בתפיסת הממסד הישראלי לגבי הפלסטינים. דיבורים על "אוטונומיה" השמיע כבר ראש הממשלה בגין בשנות השבעים, ופרק על אודות האוטונומיה נכלל אפילו בהסכם השלום עם מצרים. תפיסה זו אומרת, כי לפלסטינים מגיעות זכויות של נתינים, של ילידים, אך לא זכויות לאומיות מלאות; כי ארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל, אשר מואיל בטובו להקצות בה שטח מחיה מוגבל לנתינים הפלסטינים, ועל כך על הפלסטינים להיות אסירי תודה ולבצע מה שאומר להם השליט, הלא הוא רק ממשלת ישראל.

תוכנית שרון הגדולה, הכוללת את עזה והגדה, קיבלה אישור מראש מהנשיא בוש, שאפילו נאם לאומה (הישראלית) ערב הפינוי. האינטרס של בוש, המסובך עד צוואר בעירק, הוא להוכיח, כי בחסותו מתקדם פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. האינטרס שלו הוא גם להבטיח בחלק זה של המזרח-התיכון מצב של שקט יחסי, המועיל לתאגידים, אשר מצפים להמשיך למצוא בישראל הפרטות של חברות ושירותים ממשלתיים במחירי מציאה ולהרוויח בעיסקות פיננסיות בבורסה הישראלית ומחוצה לה.

אפשר בהחלט להבין, מדוע הפלסטינים יארגנו מצעדי שמחה על יציאת המתנחלים והחיילים שמיררו את חייהם במשך 38 שנות כיבוש. הפלסטינים אכן לא השלימו מעולם עם הכיבוש ונאבקו לסילוקו. אך עלינו, שוחרי השלום בישראל, לא ליפול במלכודת הדבש הדביקה של "שרון גיבור השלום" ולהמשיך במערכה המדינית נגד שרון ונגד תוכניות המשך הכיבוש והסיפוח שהוא מוביל.