נשף מסיכות הוויתורים

Bookmark and Share

הכרזתו של ראש הממשלה נתניהו בשבוע שעבר בדבר הקפאת התחלות הבנייה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים, תוארה בידי דוברים ופרשנים בתקשורת כהחלטה אמיצה, שנועדה להסיר מעליו את הלחץ של ממשל אובאמה.

וכך היינו עדים לשידור חוזר של "נתניהו שוחר השלום": בנאום בר-אילן, נתניהו הוציא מפיו את המלים "שתי מדינות", ואילו בשבוע שעבר הוא הכריז על הקפאה של בנייה חדשה בהתנחלויות.

ההחלטה, חשוב לציין, זכתה בתמיכת רוב השרים בממשלה, לרבות השרים הנציים ביותר, כמו בני בגין ואביגדור ליברמן, ואף לא אחת ממפלגות הימין לא ראתה צורך לעזוב את הקואליציה "הוותרנית". אמנם ראשי המתנחלים מתחו ביקורת וכמה ח"כים מהליכוד איימו לכנס את מרכז הליכוד, אך הפרשנים תמימי דעים, כי נתניהו דווקא חיזק את מעמדו הפוליטי.

נתניהו קיבל את ההחלטה בניסיון להסיר מעליו את הלחץ המדיני בעקבות דו"ח גולדסטון ועקב אחריותו לאי-חידושו של המשא-ומתן המדיני עם הפלסטינים. לאחר שיו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן) הודיע, כי לא ישוב למו"מ ללא הקפאה של ההתנחלויות, וזכה בגיבויו של ממשל אובאמה, חיפש נתניהו דרך גם להשביע את הזאב וגם להותיר את הכבשה שלימה. וכך נולדה הכאילו-הקפאה של ההתנחלויות.

הפרשנית המדינית סימה קדמון ("ידיעות אחרונות", 27.11) סיכמה, שההחלטה של נתניהו בעצם חלולה, וכי תמיכת השר בני בגין בה מעידה על כך: "הממשלה הזאת עוד תוכיח, איך אפשר גם להקפיא את הבנייה וגם שהבנייה לא תוקפא". קדמון מזכירה בהקשר זה, כי אותה החלטת הקפאה אינה חלה על מבנים שכבר הוחל בבנייתם, על מבני ציבור, וכן על בניית אלפי יחידות דיור בהתנחלויות בירושלים המזרחית (המסופחת).

התגובה הפלסטינית לא איחרה לבוא. אבו מאזן הודיע, במהלך ביקורו באמריקה הלטינית, כי הודעת נתניהו אינה תשובה לדרישה להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות, הכלולה ב"מפת הדרכים". קדורה פארס, מראשי פתח', אמר בתגובה להודעת נתניהו, כי "זו לא יותר מאשליה שזורע נתניהו. ההתנחלויות אינן לגיטימיות. גם הגידול טבעי, ומזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד מהאדמות הכבושות. בהמשך הבנייה בירושלים המזרחית ובהתנחלויות, נתניהו פועל באופן חד-צדדי".

יאסר עבד רבו, מזכיר הוועד הפועל של אש"ף, ציין, כי  דברי נתניהו הם: "מניפולציה מדינית, שנועדה לעקוף את העמדה הבינלאומית, השוללת את ההתנחלויות ותומכת בהקמת מדינה פלסטינית בקווי 1967".

השבוע מלאו 62 להחלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 בדבר סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות, ערבית ויהודית, בשטחה של פלשתינה המנדטורית. 62 שנים חלפו, והממסד הישראלי ממשיך לשלול מהפלסטינים את זכותם לעצמאות לאומית ולריבונות מדינית בהתאם להחלטות האו"ם, כלומר, בגבולות ה-4 ביוני 1967.

לכן שורש הבעיה הלאומית הבלתי פתורה הוא עמוק יותר מאשר השאלה, החשובה כשלעצמה, בדבר הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות. שורש הבעיה הוא העקשנות של ממשלות ישראל לשלול את זכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית בכל השטחים שנכבשו ב-1967. הן ממשלות נתניהו והן ממשלות שרון, אולמרט וברק, תבעו גם סיפוחים (הפיכת חומת ההפרדה לקו גבול, סיפוח "גושי התנחלויות"), וגם את הפיכת המדינה הפלסטינית, שתקום על יתרת השטח, למין מדינת-חסות, התלויה בישראל עד סוף כל הדורות.

מבחינתם של שוחרי השלום בישראל, נשף המסיכות הפוליטי של נתניהו יוצר קושי וגם הזדמנות. הקושי הוא בהתמודדות עם האשליה, שממשלת נתניהו עושה ויתורים מדיניים, ולכן אינה אחראית לקיפאון המדיני. ההזדמנות טמונה בעצם העובדה, שממשלת ימין קיצונית נאלצת, בלחץ בינלאומי ובהתחשב בדעת הקהל הישראלית, להכריז על הקפאת של ההתנחלויות ועל תמיכה בפתרון של שתי מדינות. מנקודה זו עלינו להמשיך במאבקנו לשלום צודק.