הביביזם נשאר

Bookmark and Share

"אוי, כיצד ארשם בהיסטוריה ומה יגידו בעוד מאה שנה?", שאל בנימין נתניהו בקול רועד, בעת שהכריז על התפטרותו מכהונת שר האוצר. ואם מישהו טעה לחשוב, כי נתניהו נתקף לפתע בייסורי מצפון ולכן נוטל על עצמו את האחריות לגידול המואץ במספר המשפחות והילדים החיים מתחת לקו העוני – טרח השר המתפטר להבהיר, כי לא העניים מדאיגים אותו. נתניהו הסביר לעם כי הוא חרד שמא יירשם בהיסטוריה כמי שלא התנגד די הצורך לפינוי ההתנחלויות מעזה.

נתניהו יודע, כי החזקת השטחים וההתנחלויות, בניית הגדר והכבישים העוקפים – כל אלה בולעים חלק משמעותי מתקציב המדינה. אך מבחינתו ומבחינת חבריו לאלפיון העליון, המחיר כדאי: בחסות מסך העשן של המצב המלחמתי ושפיכות הדמים, הוא ניהל בשנתיים וחצי האחרונות מלחמת חורמה בעובדים, בילדים, במשפחות החד-הוריות, בקשישים ובחולים. הדו"ח בדבר מימדי העוני ופערי ההכנסות לשנת 2004, שפירסם היום המוסד לביטוח לאומי, מעיד כי נתניהו השיג את המטרות הכלכליות-חברתיות שהציג בתחילת כהונתו: להעניש את העניים והילדים בקיצוץ הקיצבאות, להעניש את העובדים בשחיקת שכרם, להעניש את המובטלים בקיצוץ דמי האבטלה ובדחיפתם למשרות חלקיות ולעבודות זמניות.

משלל הנתונים המאלפים של דו"ח העוני, כדאי להביא את הנתונים לגבי העובדים העניים ב-2004. כאשר מחסירים מכלל המשפחות העניות את 95 אלף משפחות הקשישים, נותרות 300 אלף משפחות עניות בהן ראש המשפחה הוא בגיל העבודה. מתוך אלה, ב-160 אלף משפחות (53%) היה לפחות עובד אחד. במלים אחרות, למעלה ממחצית המשפחות החיות מתחת לקו העוני הן משפחות של אנשים עובדים. נתון זה חושף את אחד הנימוקים השקריים של נתניהו, לפיו יציאה לעבודה היא מתכון בטוח להיחלצות מהעוני. מרבית המובטלים שמצאו עבודה בשנה-שנתיים האחרונות נאלצו להסתפק בעבודות חלקיות וזמניות. אך גם מי שעובד משרה מלאה תמורת שכר מינימום שנשחק, ברוב המקרים ימצא עצמו מתחת לקו העוני.

נתניהו הניף, בין יתר הדגלים, את דגל התרחקות המדינה מאחריותה לאלה שאינם יכולים ואינם אמורים לעבוד, וקודם-כל – את דגל אי-האחריות לילדים. עוד לפני שנתיים הוא הכריז, כי האחריות לילדים היא על האבא שלהם, ולא עליו. וכך, גם ב-2004, כאשר נתניהו הכריז שהמשק נחלץ מהמשבר, הוא המשיך בקיצוץ בקיצבאות הילדים. השילוב שהוביל בין אבטלה, שכר נמוך, עבודות חלקיות וקיצוץ בקיצבאות – בעיקר באלה של הילדים – מתבטא בגידול המהיר במיוחד במספר הילדים החיים בעוני. ב-2004 חיו מתחת לקו העוני 714 אלף ילדים – 33% מכלל הילדים בישראל – לעומת 16% ב-1998. אין בעולם מדינה תעשייתית נוספת שבה יש שיעור כה גבוה של ילדים עניים. לפי נתוני יוניצ"ף, שיעור הילדים העניים בארצות המתועשות נע בין 3% בדנמרק ובפינלנד ל-20% בארצות-הברית ומקסיקו. איפה אנחנו ואיפה הם.

ויש מי שהרוויח

סבלם של הילדים העניים – שחסרים להם מזון, דיור נאות וציוד לבית-הספר, שאינם יכולים ללמוד כהלכה ולהנות מחוגים, שהעולם נראה להם כה עוין – אינו לשווא. יש מי שמסכם את שנות נתניהו כשנים מצויינות באמת. בשנת 2004 צמח התוצר העיסקי ב-6%, ושר האוצר הזדרז לבשר את בואה של הצמיחה המופלאה, שתפתור את כל הבעיות. מה קרה בשנת הצמיחה המחודשת לעובדים, למובטלים לעניים ולילדים – כבר הראנו לעיל. אך ישנם גם אחרים. לפי דו"ח בנק ישראל לשנת 2004, שיעור התשואה (הרווח) שהשיגו בעלי ההון על הונם גדל מ-6% ב-2003 ל-14% ב-2004. ממש צמיחה מדהימה. גם הבנקים, חברות הביטוח ותאגידים אחרים דיווחו ברובם על רווחים נפלאים ב-2004. וכיצד הם השיגו את הרווחים האלה?

בשנות נתניהו נשחק השכר ב-7%, ופחות שכר פירושו יותר רווחים. נוסף לכך, נתניהו ארגן שבעלי ההכנסות הגבוהות ישלמו פחות מסים (פחות מס הכנסה, פחות מס חברות, פחות לביטוח לאומי עבור העובדים). לפי הערכת הביטוח הלאומי, הפחתת מס ההכנסה בשנים 2006-2003 תגדיל את ההכנסה הפנוייה (לאחר תשלום מסים) של העשירון העליון ב-5 מיליארד שקל בשנה. וכיצד "ארגן" נתניהו 5 מיליארד שקל מתנה שנתית לחבריו בעשירון העליון? הוא דאג לקצץ 3 מיליארד בקיצבאות הילדים ועוד 1.5 מיליארד בדמי האבטלה ועוד מיליארד בגימלה להבטחת הכנסה.

התפטרות נתניהו, חשוב להדגיש, מותירה בעינם את כל החוקים שלפיהם מתבצעים הקיצוץ בקיצבאות, הרפורמות במס וההפרטה של קרנות הפנסיה, הנמלים, שירות העסוקה, רשות הדואר ועוד. נתניהו הלך, אך הקיצוץ יימשך עד 2006. ראש הממשלה שרון והשר אולמרט, ממלא מקומו של נתניהו, הזדרזו להכריז כי ביבי הלך – אך הביביזם יימשך. זה מה שהם אומרים. אך מה אנחנו אומרים?

הסתלקותו של נתניהו מהאוצר היא הזדמנות לחידוש המערכה הציבורית נגד מדיניותו, שאת תוצאותיה מעמיקות הפערים אנו רואים בכל יום. אז נכון שה"כתומים" השתלטו על המרקע ואנו נקראים לרחם על המתנחלים, שעזיבתם את ההתנחלויות בעזה מרופדת בכסף רב, בדיור חליפי ובכל מיני הטבות. אך הפינוי יעבור, בעוד שהעוני יישאר. ואז יגיע הזמן למהפכה חברתית. למשימה זו צריכים לחבור יחד ההסתדרות, האיגודים המקצועיים, ועדי העובדים, המורים ויתר המועדים לפיטורים ולאבטלה, ועדי ההורים, הארגונים החברתיים, ארגוני הנשים, ארגוני הגימלאים ותנועות הנוער. זה חשוב. זה אפשרי.