דו"ח דברת יוביל להעמקת הפערים בחינוך

Bookmark and Share

    דו"ח ועדת דברת עצמו, והמאמרים המספרים בשבחו מלאים וגדושים באמירות מרנינות בדבר "סגירת פערים", "דאגה לכל ילד", "חשיבות החינוך בגיל הרך" וכן הלאה. אך אמירות אלה נועדו, בסופו-של-דבר, רק להקל על עיכולה של רפורמה מרחיקת לכת במערכת החינוך, אשר נועדה דווקא לעשות שימוש במימון ציבורי כדי להעמיק פערים בין ילדי עשירים לילדי משפחות מוחלשות, קרי: ילדים ערבים, ילדים מזרחים, ילדים בפריפריה, ילדי עניים.

    ד"ר שלמה סבירסקי בספרו "חינוך בישראל, מחוז המסלולים הנפרדים" (1990) חשף את מטרותיה האמיתיות של הרפורמה הגדולה הקודמת (הרפורמה שהנהיג השר ארן ב-1968), אשר קבעה, שיש לפתוח חטיבות ביניים. גם הרפורמה ההיא לוותה בדיבורים משובבי לב (אותם נוח לצטט) בדבר הצורך ב"סגירת פערים" והיא הניפה אפילו את דגל ה"אינטגרציה" בין הילדים ממשפחות מבוססות (הצפונים) ואלה מהמשפחות דלות האמצעים (הדרומים). אך בפועל, פעלה אותה רפורמה מלפני ארבעים שנה כדי לממן, על חשבון תקציב המדינה חינוך יעיל יותר (מבחינת ההשגים), עם מורים אקדמאים, כבר מכיתה ז' (במקום מכיתה ט', קודם לכן) לילדי השכבות המבוססות. הילדים מהשכבות המוחלשות נותרו מאחור – כפי שמוכיחים אפילו הנתונים שעליהם מסתמכת ועדת דברת.

    הפערים העמיקו – זועק הדו"ח של ועדת דברת. ומה הוא מציע? באופן מהותי – לבצע את שלב ב' ברפורמה שהופעלה לפני ארבעים שנה, והפעם דווקא באמצעות ביטול חטיבות הביניים. כך קובע הדו"ח, כי המורים כולם, לרבות הגננות והמורים בבבתי הספר היסודיים, יהיו אקדמאים, וששכרם יועלה בהתאם (וגם עקב הארכת שבוע העבודה). מורים אקדמאים לא מכיתה ז', אלא מהגן לגיל 3.

    לכאורה, מי יכול להתנגד לאקדמיזציה של מערכת החינוך, ומי יגיד לא להעלאת שכר המורים? אלא ששוב, כמו ברפורמת ארן, העסקת מורים אקדמאים כשלעצמה אינה סוגרת פערים.

    מעבר להשפעות הקשות של הגידול המואץ בפערים הכלכליים-חברתיים, המתחולל בשנים האחרונות, גם על מצבם והשגיהם של התלמידים, הרפורמה נוסח דברת תתרום ישירות להגדלת הפערים וזאת בדרכים הבאות:

    ראשית, אם לפי רפורמת ארן, ההסללה באמצעות "הקבצות" החלה בכיתה ז' ונמשכה בתיכון, לפי דו"ח דברת היא תתחיל כבר בגן: מערכת החינוך כולה תפעל לפי שלוש רמות – בסיסית, בינונית ומצויינת. יחשוב כל אחד, מה הסיכוי של ילד בעומר להיחשב מצויין, ומה הסיכוי של ילד ברהט הסמוכה להיחשב מתאים לחינוך בסיסי?

    שנית, אם רפורמת ארן עשתה שימוש  בתקציבים ל"טעוני טיפוח", כדי לטעון לקידום התלמידים היהודים מהשכבות המוחלשות (התלמידים הערבים לא נכללו אז בתיקצוב הנוסף), ועדת דברת דורשת לאפשר ניהול כלכלי עצמי של כל מוסדות החינוך. אך "ניהול עצמי" אינו אלא מתכון לפערים חסרי תקדים דווקא בגנים ובחינוך היסודי. לפי נתונים המתייחסים לשנת 2001, ההוצאה לתלמיד בנצרת היתה 2,380 שקל לשנה, ואילו בת"א-יפו – 13,440 שקל לשנה. איך נוצר הפער? באמצעות הפער הגדול במימון נוסף מצד העירייה ובאמצעות הפער ביכולת המימון של ההורים. עכשיו, שדו"ח דברת מציע, שכל התיקצוב, לרבות העסקת המורים, יהיה בידי העיריות (באמצעות "רשות חינוך אזורית"), ושכל בית-ספר יהי מעין תאגיד כלכלי – הפערים במימון החינוך יגדלו בצורה חסרת תקדים. המשבר החמור של הרשויות המקומיות שאוכלוסייתן ענייה רק מחזק הערכה זו.

    שלישית, המימון הבסיסי הממשלתי, כך נאמר בדו"ח דברת, יהיה שוויוני, ותהיה בו העדפה משמעותית בהקצאת משאבים לתלמידים מאוכלוסיות חלשות. אך כיצד ייקבעו כללי התיקצוב הדיפרנציאלי? דו"ח שושני, למשל, שיושם בשנים האחרונות, לא הכליל את המדד הסוציו-כלכלי כאחד הקריטריונים לתיקצוב מוגבר, אלא דווקא את "אזורי העדיפות הלאומית". החלטה זו, שנתנה העדפה משמעותית להתנחלויות והותירה את העניים (ערבים, פריפריה, שכונות, חרדים) מאחור. איני רואה שום סימן לכך, שהממשלה התאצ'ריסטית ביותר ששלטה בישראל תשנה את גישתה זו. ואם נוסיף לכך, שהתיקצוב לתלמיד מגדיל את "הכדאיות הכלכלית" של כיתות גדולות דווקא, גם באזורים העניים, כיצד בדיוק ייסגרו הפערים? כאשר התקבלה בזמנו תוכנית החומש לקידום החינוך הערבי, הודו נציגי משרד החינוך, כי יישומה יצמצם, במקרה הטוב, רק את קצב גידול הפערים בין החינוך העברי לערבי. כלום דו"ח דברת מציע קצב סגירת פערים שונה?

    רביעית, בשם "חופש הפרט", קובע דו"ח דברת, כי להורים ולתלמידים תינתן אפשרות לבחור את מוסדות החינוך המתאימים להם. הדו"ח אמנם טוען, כי בתי הספר לא יוכלו לבחור תלמידים, אך זו כמובן אחיזת עיניים: בחירת הורים, ובמיוחד כאשר לכל בית ספר יודבק, לפי הצעת דברת, תג איכות ויעילות (לפי תוצאות עבודתו שימדדו בציוני התלמידים במבחנים),היא בחירת תלמידים על-ידי בית-הספר. הצעה זו היא גט כריתות אפילו לדיבורים על אינטגרציה, ויחד עם החלוקה שהוזכרה לעיל לשלוש רמות (בסיסית, בינונית ומצויינת), תיצור לנו בתי ספר "בסיסיים", "בינוניים" ו"מצויינים". וכאשר זה יקרה, ינשמו לרווחה המשפחות מהעשירונים העליונים, שיוכלו להבטיח לילדיהם את החינוך המצויין הנבדל, וכל זאת בחסות דיבורים מערפלים בדבר "מיצוי הפוטנציאל של כל תלמיד". הרי כבר למדנו מהנסיון, שעושר הוא  כרטיס  הכניסה  הטוב ביותר לפוטנציאל גבוה, הראוי, כמובן, לחינוך מצויין, עם המורים הטובים ביותר, שישמחו לעבוד, תמורת הטבות, בבית-ספר מתוקצב כהלכה בידי הרשות המקומית ובידי ההורים.

    חמישית, ועדת דברת קובעת, שכל השינויים ייעשו במיסגרת תקציב החינוך הקיים (אשר קוצץ שוב ושוב בשנים האחרונות). רפורמה כזאת, באמת עוד לא היתה: רפורמה דה-לוקס, בלי תקציב (חוץ מתוספת חד-פעמית של שני מיליארד שקל ששר האוצר הודיע שיקציב למימון הפיצויים ל-15 אלף המורים שיפוטרו עקב יישום הדו"ח). כיצד, איפוא ייסגרו הפערים? דו"ח דברת מדגיש את חשיבות החינוך מגיל 3. אך הרי ב-1999 חוקק חוק חינוך חינם מגיל 3 שאינו מיושם בשל חוסר תקציב. כיצד ייושם חוק חיוני זה ללא תוספת תקציב להקמת גנים, היכן שאין גנים (בישובים ערביים) ולביטול דמי הלימוד בגנים? זאת ועוד.

    נניח שיעסיקו פחות מורים, אך כל אחד מהם יקבל שכר גבוה יותר – אז כמה ייחסך? נניח שסגירת חטיבות הביניים מצמצמת הוצאות (לא ברור איך, שכן התלמידים ימשיכו ללמוד). אך צריך הרי להשקיע בהפיכת בתי הספר, הן מבחינה פיסית, והן מבחינת כוח האדם המקצועי, למוסדות הפועלים יום ארוך – אז כמה ייחסך? נניח שייחסך כסף כתוצאה מהקטנת מיספר המפקחים שמעסיק משרד החינוך, אך צריך יהיה לממן גופים חדשים (רשויות חינוך אזוריות) – אז כמה באמת ייחסך? ומעל לכל: אם אפשר להסתדר בכל תקציב (ודו"ח דברת אינו תובע לפחות להחזיר למערכת החינוך מה שנגזל ממנה בשנים האחרונות) – מי ימנע מהממשלה להמשיך בקיצוצים בתקציבי החינוך גם בשנים הבאות, ועל כל טענה שהקיצוץ פוגע בחינוך, הממשלה תשיב: תתייעלו! תשיגו הכנסות נוספות! תגייסו את נדיבות לבם של ההורים! תעשו ביזנס עם חברות עיסקיות!

    ישנם עוד היבטים חשובים מאוד של הדו"ח שלא נידונו בשל קוצר היריעה (פירוק ארגוני המורים, למשל). אך גם מהמעט שהובא לעיל ניתן להסיק, כי יישום דו"ח ועדת דברת יוביל דווקא להעמקת הפערים בין התלמידים בני השכבות המבוססות לבין התלמידים מהשכבות העניות, בין התלמידים היהודים והערבים, וזאת הן בתנאיי הלימודים והן בהשגים הלימודיים. ובעוד ארבעים שנה, ועדה חדשה תציין בצער, כי הפערים העמיקו, ותגבש את שלב ג' ברפורמה, ושוב בשם "צמצום הפערים".