דיקטטורת ההון והשלטון

Bookmark and Share

אתחיל בקצת היסטוריה.

בשנת 1932 נערכה שביתה ממושכת בבית החרושת פרומין בירושלים. מפירי שביתה, שנשלחו למקום על-ידי החוגים הימניים הקיצוניים, פעלו באלימות נגד השובתים. בדצמבר 1946, הכריזו הפועלים במפעלים באזור התעשיה בפתח-תקווה על שביתה, וזאת עקב סירוב בעלי המפעלים לנהל עמם משא-ומתן לשיפור תנאיי העבודה. החוגים הימניים  הקיצוניים, יחד עם שלוחי התאחדות בעלי התעשיה, התנפלו על השובתים, היכו ופצעו רבים, והשתלטו על המפעלים.

חלפו מאז עשרות שנים, שבמהלכן נערכו בארץ אלפי שביתות גדולות וקטנות, אך הימין ממשיך לדבוק בתפיסה שז'בוטינסקי ניסח לפני 70 שנה, ולפיה שביתות צריך לשבור. למאמרו הידוע בנושא זה העניק ז'בוטינסקי את הכותרת: "יא ברעכען", שבתרגום מאידיש פירושה: "כן, לשבור".

היום החליטה הממשלה, ברוב של 13 שרים תומכים מול שלושה מתנגדים, לתמוך בהצעת חוק פרטית של ח"כ (ליכוד) רוחמה אברהם, הממשיכה את המסורת של שבירת-השביתות ושל חבלה בפעילות האיגודים המקצועיים, המוסרת שהרתה התנועה הרוויזיוניסטית, זו שממנה בקע ויצא הליכוד.

לא, איני חושדת בח"כ רוחמה אברהם, כי בטרם הניחה על שולחן הכנסת את הצעת החוק שלה בנושא שבירת-שביתות-מודל-2003, היא נברה בכתבי ז'בוטינסקי, כדי למצוא השראה. היא הסתפקה, כנראה, בתחושה עמוקה של הזדהות עם מישנתו רומסת העובדים של שר האוצר נתניהו, שגדל, כידוע, בבית ז'בוטינסקאי לתפארת.

ח"כ רוחמה אברהם תומכת במדיניות הקיצוצים בקיצבות הביטוח הלאומי, בהורדת שכר העובדים, בהפרטה של חברות ושירותים ממשלתיים, בהטבות מס לעשירים. הבעיה שלה היא, שעובדים מאורגנים, שיש להם ועד עובדים וגם, לא יאומן, מאורגנים באיגוד מקצועי, לא רק מתנגדים למדיניות הכאסחיסטית של נתניהו, אלא, שומו שמיים, אפילו מכריזים שביתה. ולכן היא מציעה, כי החלטה על שביתה בשירות הציבורי תתקבל רק לאחר עריכת הצבעה חשאית, שבה תקבל ההצעה רוב בקרב העובדים הרשומים.

לא שלפי המצב החוקי היום, רשאי איגוד מקצועי להכריז שביתה מהיום למחר. "חוק צינון שביתות" מחייב את נציגות העובדים להודיע על שביתה לפחות 15 יום מראש. אך רוחמה אברהם אינה מסתפקת במיכשול זה, והיא מבקשת להוסיף עוד מיכשול: הצבעה חשאית.

בצביעותם כי רבה, מגישת הצעת החוק ורוב שרי הממשלה התומכים בה טוענים, כי המניע שלהם הוא הדאגה לדמוקרטיה באיגודים המקצועיים. זו דאגה ממש נוגעת ללב, אך מסולפת לגמרי.

בכל ארגון דמוקרטי, החברים באותו ארגון מקיימים אסיפות לבחירת נציגיהם, ובכך מסמיכים אותם לנהל את הארגון וגם לנהל בשמם משא-ומתן. כך, בעצם, קורה גם לאזרחים הבוחרים בפרלמנט, אשר מצביע עבור ממשלה בהרכב מסויים, וזו מנהלת את המדינה ואפילו יוצאת למלחמה מבלי לשאול את פי האזרחים. אך לרוחמה אברהם לא מפריע שאין שואלים את האזרחים אם הם בעד המלחמה או בעד הקיצוצים בביטוח הלאומי. מפריע לה רק שוועד העובדים או הנהגת האיגוד המקצועי מכריזים על שביתה. היא מקווה, שכאשר יידרשו העובדים להצביע בעד תמיכה בשביתה, זה יגרום לסחבת בהכרזת השביתה וגם יאפשר לשר האוצר, לפקידיו ולהנהלות השונות "לשכנע" את העובדים שלא כדאי להם לשבות.

נתניהו, מקור השראתה של רוחמה אברהם, נופף לאחרונה בממצא המרעיש, לפיו לעובדים בארצות-הברית אין בכלל זכות שביתה. וכידוע, נתניהו וחבריו אינם מפספסים שום הזדמנות לאמץ את המודל האמריקאי. אך פרופ' אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה, העמיד את העובדות על מקומן. ראשית, אמר פרופ' רובינשטיין, ישנן בארה"ב לא מעט מדינות שבהן לעובדי המגזר הציבורי, ואפילו לשוטרים, שמורה הזכות לשבות. שנית, גם במדינות שבהן קיים איסור על שביתות במגזר הציבורי – יש שביתות.

הנסיון למנוע שביתות באמצעות חקיקה המקשה על הכרזתן וניהולן או באמצעות פניה לבית הדין לעבודה נועד לכשלון, משום ששביתה אינה מוכרזת בגלל רצונם של מנהיגי העובדים להשתעשע בהתנגשות חזיתית עם המעסיק, ובמיוחד עם המעסיק הציבורי. שביתה מוכרזת, בדרך כלל, לאחר מיתקפה של המעביד על שכר העובדים וזכויותיהם, לרבות זכותם לפנסיה הוגנת, לאחר פיטורים שרירותיים, או מסיבות רציניות אחרות. המצב חמור עוד יותר, כאשר העובדים בעימות עם מעביד שהוא גם השלטון, אשר מדביק למאבקם בנושאים כמו פיטורים, הורדת שכר והפרטה את התואר "מאבק פוליטי" ואפילו לא-דמוקרטי.

בית המשפט העליון קבע לאחרונה, כי להסתדרות שמורה הזכות לעתור לבית הדין הארצי לעבודה נגד הנסיון לפגוע בזכויות הפנסיה באמצעות חקיקה. בית המשפט העליון לא קיבל את עמדת הממשלה, לפיה חוק של הכנסת מבטל את זכות העובדים וארגונם להתנגד לחקיקה. אך רוחמה אברהם לא השתכנעה, כי לעובדים ישנה זכות חוקתית לשבות (למרות שטרם חוקק חוק יסוד: זכויות חברתיות), ובאמצעות הצעת חוק, היא מנסה למנוע מהעובדים להתנגד באופן יעיל למעשי הממשלה נגדם, לרבות לחקיקה המופנית נגדם.

הצעת החוק של ח"כ רוחמה אברהם והתמיכה הממשלתית בה הן צעד חמור נוסף בדרך לביצור דיקטטורת ההון והשלטון, תוך כירסום מתמיד בזכויות העובדים ובדמוקרטיה הישראלית בכללותה.

לפני שבעים וששים שנה פעלו אבותיה הרוחניים והתנועתיים של רוחמה אברהם לשבירת שביתות באלימות פיסית. רוחמה אברהם, בתמיכת הממשלה, עושה אותו דבר באמצעות הצעת החוק האנטי-דמוקרטית נגד זכות השביתה של אלה, שבזכות עבודתם מתקיימות בכלל מערכות המדינה והחברה.