הקרב על העבודה המאורגנת

Bookmark and Share

ראשי התאגידים, שר האוצר ופקידי משרדו וגם לא מעט אנשי אקדמיה מנהלים מערכה קולנית ל"ייעול" המגזר הציבורי. אך מטרתה האמיתי של מערכה זו היא – שבירת כוחם של ועדי העובדים והאיגודים המקצועיים.

שביתת הרשויות המקומיות פרצה ב-1 בפברואר 2004 במחאה על הקיצוץ הדרסטי של שני מיליארד שקלים ב"מענקי האיזון", שמעביר משרד הפנים לרשויות הסובלות מגרעונות כבדים. אך מהי מטרתו האמיתי של הקיצוץ הקשה הזה?

כאשר אורי יוגב, הממונה על התקציבים, ופקידים בכירים אחרים באוצר, נשאלו בראיונות בתקשורת לגבי אותו קיצוץ, הם הבהירו, כי ניתן להחזיר לרשויות המקומיות מיליארד שקל מאותו קיצוץ, אך זאת בתנאי שהן "יתייעלו".

לגופו של תקציב, הצהרות יוגב וחבריו הן בגדר שערורייה: איך זה שרק לפני כמה ימים לאוצר "לא היה כסף" ולכן "היה חייב" לקצץ שני מיליארד שקל בתקציבי הרשויות המקומיות, ופתאום כבר יש מיליארד שקל לתת להן?

אך תמיהה זו, המצביעה על הדמגוגיה של פקידי האוצר, גם מלמדת שהעניין האמיתי נמצא במקום אחר.

כאשר האוצר (וראשי ההון) מדברים על "התייעלות" במגזר הציבורי, כוונתם לשינויים המקטינים את מיספר העובדים המועסקים במיסגרת הסכמי העבודה הקיבוציים, החתומים על-ידי הרשויות המקומיות והאוצר. שינויים אלה כוללים את הוצאתם לשירותים חיצוניים של שירותים עירוניים מרכזיים כמו ניקיון ופינוי אשפה, גביית מסי העירייה, הספקת מים לתושבים וגביית התשלום עבורה, ניהול בתי הספר העל-יסודיים (שכידוע אינם ממלכתיים). כאשר מתבצעת הפרטה כזאת של שירות עירוני, העירייה מפטרת את עובדיה המאורגנים, שעבדו בתחום, ואילו החברה הפרטית, המגישה את השירות, מעסיקה עובדים שאינם מאורגנים, בשכר מינימום ועם מינימום זכויות סוציאליות.

לכן הכרזת האוצר, כי יחזיר מיליארד שקל מהשניים שקוצצו, נועדה לפתות את ראשי הרשויות, שחרב הקיצוצים מונחת על גרונם, להסכים לאותם "שינויים מיבניים".

מדיניות חיסול העבודה המאורגנת, המופעלת לגבי עובדי הרשויות המקומיות (שהם קבוצה גדולה בקרב עובדי המגזר הציבורי), מופעלת גם בתחומים נוספים של המגזר הציבורי, שבהם פועלת כעת הממשלה.

דוגמא אחת היא – ההחלטה להפריט את בית החולים הממשלתי וולפסון בחולון. כפי שפורסם, מתנהל משא-ומתן עם קופת חולים מכבי על העברת ניהול בית החולים לידיה. מכבי, שכבר הביעה את התעניינותה בעיסקה, מתנה את הסכמתה לנהל את בית החולים בביטול הסכמי העבודה הקיימים בבית החולים. לטענת מכבי, כל עובדיה אינם מאורגנים ומועסקים בחוזים אישיים או באמצעות חברות כוח אדם וחברות שירותים, ולכן אינה מוכנה לקבל על עצמה את ניהול בית החולים וולפסון, אלא אם כן גם עובדיו יועברו למעמד כזה.

דוגמא אחרת היא ההצעה שלא ירדה מעל הפרק להפוך כל אחד מנמלי הים לחברה ממשלתית, וזאת בדרך להפרטתם בעתיד הקרוב. ההסתה השיטתית נגד עובדי הנמל המאורגנים, והאשמתם בחוסר יעילות ובקבלת שכר גבוה מדי, כמו גם הניסיון הבוטה להפעיל נמל פרטי עם עובדים לא-מאורגנים בנמל הקישון – מלמדים לאן בדיוק מכוונת ממשלת שרון-נתניהו גם במקרה זה.

ההסתערות החזיתית של הממשלה על העבודה המאורגנת והשימוש הציני בתקציב ובחקיקה, כדי להכניע את ועדי העובדים והאיגודים המקצועיים, מחייבת התארגנות למאבק נגדי החלטי. עם כל הכבוד למאבקים החברתיים השונים, המאבק החשוב והיעיל ביותר הוא מאבקם של העובדים המאורגנים, המסוגלים גם לשבות ולאלץ את המעסיק, לרבות הממשלה, לנהל עמם משא-ומתן. לכן חיונית התייצבות מאוחדת של כל האיגודים המקצועיים למערכה זו, ואילו כל הארגונים החברתיים חייבים להצטרף אליה ולגייס לה תמיכה ציבורית.