מדינת המשטרה שבדרך

Bookmark and Share

רישום הרצאה בתנועת הנשים בת שלום, ירושלים, 2003. פורסם בכתב העת "כאן".

ישראל, ואין זה סוד, נמצאת במשבר כלכלי. יש השמחים לתלות את המשבר באינתיפאדה לבדה, או בשילוב בינה לבין קריסתה של בועת ההיי-טק, אך אין זו כל אמת; על אף מראית העין של צמיחה, נמשך המשבר הנוכחי כבר חמש שנים.

המיתון העולמי מושפע ישירות מן המשבר בארה"ב, שהחל כבר ב-1999. אז התנפצה בועת ההיי-טק – אשליה של התפתחות שנבעה מניפוח שערי המניות בבורסה. יש הבדל בין צמיחה שנובעת מהקמת עסקים ומפעלים חדשים, לבין צמיחה חשבונאית של שערי מניות, שזה מה שקרה בארה"ב במהלך עשר השנים שקדמו ל-1999, טיפחו את אשליית ההיי-טק, טענו שההיי-טק יפתור את כל הבעיות הכלכליות והחברתיות. מערכת החברות הגדולות הצליחה להוביל את המהלך הזה בארה"ב, ומכאן בעולם כולו. אנו נהנינו משולי ההשפעה.

בחמש השנים האחרונות במיוחד, גורמים המשטר החברתי-כלכלי בישראל, ההתנהלות של העשירון העליון, הבנקים וההנחיות שאנו מקבלים מהבנק העולמי לכך שאי-אפשר לדבר על התרחבות וצמיחה, אלא רק על חלוקה מחדש של ההכנסה לטובת ההון ( מה שמכונה גם "אפס צמיחה"). בהתנהלות הנוכחית של ראשי התאגידים, ניהול עסקים אמיתיים הופך שולי, והדגש הוא בבליעת כמה שיותר חברות ובביצוע כמה שיותר מיזוגים ורכישות. בעשור האחרון היו מיזוגי ענק בעיקר בארה"ב, בין חברות ששווין מוערך בכ-200-300 מיליארד דולר. חברות ההון הגדולות עוסקות בחלוקה מחדש של ההון בינן לבין עצמן.

חיבור עוצמות של תאגידי ענק אינו יוצר דבר חדש, אלא מביא במקרים רבים לצמצום במיספר העובדים, לפיטורים. אנו מצויים בעידן שבו יכול ההון הגדול להרוויח לא מעט ממלחמות (השתלטות על הנפט בעירק, לדוגמא, או רווחיהן של יצרניות הנשק), אבל העיקר הוא ההתחברויות החדשות. אלה מתרחשות גם בישראל, אם כי בהיקף מצומצם יותר.

לדוגמה: בני משפחת דנקנר החלו את דרכם כפרדסנים, רכשו את 'תעשיות מלח' ומכאן המשיכו בעסקיהם, עסקי נדל"ן ופיננסים, עד שבשנת 1999 קנו, ביחד עם משפחת אריסון, את בנק הפועלים. כעת מנהלים הדנקנרים צעדים מתקדמים לרכישת חברת אי.די.בי, הקשורה לבנק דיסקונט. כל העסקאות הללו נעשות בעיקר בהלוואות מהציבור (הנפקת מניות ואיגרות חוב) ובאשראי בנקאי. את ההלוואות הם פורעים באמצעות הרווחים של החברה שקנו. העסקאות הללו מכונות עסקאות ממונפות, שיטה שהתפתחה בישראל בעיקר בשנות ה90. הההשתלטות של המשפחות החזקות ביותר על חברות נוספות באמצעות מינוף הופכת אותן לחזקות יותר. בערך מחצית מהעסקאות הגדולות בישראל נעשות על-ידי שש משפחות, והתקשורת המסחרית קשורה בעיקר למשפחת מוזס ולמשפחת פישמן.

על חשבון מי?

את ההלוואות לעסקאות מקבלות המשפחות בתנאים של מיליארדרים. אין צורך בערבויות ואם אין פורעים אותן בזמן – אין אפשרות לתבוע מהלווה המיליארדר רכוש אחר. בסופו של דבר העמקת המשבר הכלכלי גרמה לכך שגם עסקים של הגדולים נפגעו, ובעלי ההון אינם יכולים להחזיר את ההלוואות. הם עלולים לצבור חובות של מאות מיליונים, ואפילו מיליארדים. החובות מצטברים, ובסופו של דבר הבנק מחויב למחוק את ההלוואה, שהרי לפי הוראותיו של המפקח על הבנקים חייב הבנק להודות שפשוט הפסיד את הכסף.

כך, בשנת 2001, מחקו הבנקים מהרווח הנקי שלהם 4 מיליארד ש"ח ונשאר בידיהם רווח של 2 מיליארד ש"ח. בשנת 2002  הם מחקו כבר 7 מיליארד ש"ח ונשאר להם רווח נקי של מיליארד שקל. כיצד מצליח בנק למחוק חובות כאלה מבלי להתמוטט? הוא שואב יותר מאזרחים, ולשם כך הוא גובה מהציבור ריבית גבוהה מאוד. הריבית הבסיסית בישראל היא בסביבות 8.5%. בארה"ב, לשם השוואה, הריבית היא 1.25%.

בעלי ההון, מבחינתם, משוכנעים שמגיע להם להרוויח ללא קשר למה שקורה במדינה. הם חותרים לשינוי מבנה החברה הישראלית, כך שתתאים יותר לדרך הניהול שלהם ותניב רווחים גם בזמני משבר.

במהלך שהואץ  במיוחד מאז כינונה של ממשלת שרון, בעלי ההון מנסים להביא לכך שהמדינה, שתפקידה היה גם לחלק מחדש את ההכנסות כך שיובטח קיום מינימלי לחסרי האמצעים, תנטוש בהדרגה את תפקידה זה ותשאיר את הציבור הישראלי חשוף לניהול ברוטלי לטובת בעלי ההון. גם כאשר האבטלה בארץ מקיפה כבר 10% מכוח העבודה, עדיין יש עבודה ל-90% מאלה הנמנים עם כוח העבודה. כדי שניתן יהיה להפיק הרבה יותר רווחים מהעובדים, צריך להבטיח שהשכר שירוויחו יהיה נמוך, ושלא יהיו מסוגלים לתבוע את זכויותיהם, ושהחסכונות שלהם (קרנות הפניסה, למשל) יגיעו לבורסה ויאפשרו לראשי התאגידים לרכוש עוד תאגידים.

לפני כעשר שנים קיבלו קבלני כוח האדם מעמד חוקי. בשוק העבודה הפרטי הנוכחי נותרו מעט מאוד עובדים המועסקים באופן ישיר ויש להם ועד עובדים (היעדר ועד עובדים היה תנאי להקמת מפעלי אינטל בישראל, לדוגמא).

היום נותרו ועדי עובדים בבנקים, בחברות ממשלתיות וציבוריות (אל-על, חברת החשמל, מקורות, קופת חולים, רשות שדות התעופה וכו'). בבנקים, בחברת 'טבע' ובכמה מקומות עבודה נוספים ישנם עדיין ועדי עובדים. ברוב מקומות העבודה הפרטיים הם פשוט אינם קיימים.

חיסול, שבירה, פיטורים

בעלי ההון רוצים להביא לכך שלא תהיה בארץ עבודה מאורגנת, ולכן בתוכנית הכלכלית החדשה נכללה בפעם הראשונה הצעה לחסל את העבודה המאורגנת בישראל: כל מנהל במערכת הציבורית יוכל לפטר את מי שהוא רוצה. אם המנהל יכול לעשות זאת ללא התייעצות עם ועד עובדים, משמעות הדבר היא שאין יותר קיום לוועד העובדים. זהו מהלך מרחיק לכת, ששובר את כללי המשחק שהיו קיימים בישראל מאז שנת 1920, שנת הקמתה של ההסתדרות. זו הפרה של הזכות להתאגדות, להתארגנות של קבוצות עובדים. עיקרה של העבודה המאורגנת הוא הביטחון שהיא מקנה לעובדים במקומות עבודתם. אם נפגעת בתאונת עבודה, את יודעת שיש לך למי לפנות. יש מי שיעזור לך אם יתנכלו לך בעבודה. ההצעה הזאת היא חזרה למצב של עובדים חסרי הגנה, לחברה דרוויניסטית שבה עובד אחד נלחם בשני. בעלי ההון מעוניינים בעובדים זולים ומיומנים פחות. בשוק הפרטי שכר העבודה ירד בצורה תלולה. המקום היחיד שהשכר לא ירד בו הוא הסקטור הציבורי, כי הוא מוגן, ובבנקים, בזכות ועדי העובדים. בתוכנית הכלכלית שאושרה, הופחת שכר העובדים במגזר הציבורי ב-2 מיליארד שקל. הפחתת שכר זו היא דבר חמור ביותר. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של העובדים בישראל, שהופחת שכרם בהסכמה בין הממשלה וההסתדרות.

ההון רוצה גם לצמצם את התקציב כך שתהיה בארץ "ממשלה קטנה" שדואגת לצבא, משטרה, בתי-משפט ותו לא. ההון תובע שהמדינה תתנער ממחוייבותה לשירותים ציבוריים כגון חינוך, בריאות, שיכון, גימלאות לחסרי הכנסה, ובמקביל תפריט לידיהם את החברות הממשלתיות ואת קרקעות המדינה, וכך לאפשר לבעלי ההון להגדיל את הונם ולהשתלט על חברות שיש להן מעמד מרכזי בכלכלה כמו חברת החשמל, אל על, בזק, מקורות. כרגע נמצאת על סדר היום גם הפרטתם של בנק לאומי ובנק דיסקונט.

חיסכון בהוצאות של מי?

ככל שנוגע הדבר להוצאות החברתיות, אחד מן הנושאים שאנו נתקלים בהם פעם אחר פעם הוא הטענה, שההוצאות על גימלאות הביטוח הלאומי גדלו במהירות. אך אלה הטוענים זאת מתעלמים מכך שתוחלת החיים גדלה, האוכלוסיה מזדקנת, וגדל במהירות גם מיספר המובטלים. אך המעסיקים ובעלי ההכנסות הגבוהות מעוניינים לחסוך מעצמם את התשלומים לביטוח הלאומי ולשלם פחות מסים. לפי גישה ניאו-ליברלית זו, מי שיכול דואג לעצמו. מי שלא יכול, הממשלה לא דואגת לו.

הממשלה הורידה בצורה דרסטית את המיסים שמשלמים המעבידים והחברות. הממשלה הורידה את מס החברות מ-61% ל-36% – כלומר במחצית. במקביל היא פטרה את המעסיקים מתשלום המס המקביל ומס המעסיקים, והורידה את שיעור התשלום שלהם לביטוח הלאומי מ-15% ל-5% משכר העובדים. וכך, בעת שמקצצים בתוכנית הכלכלית הנוכחית 7 מיליארד שקל מקיצבות הביטוח הלאומי, מהחינוך ומהבריאות, הקלות המס שכבר ניתנו למעבידים הן למעלה מ-70 מיליון שקל בשנה.

בתוכנית הכלכלית יש שורה ארוכה של קיצוצים והורדת שכר. אבל באותה הצעת חוק יעבירו השנה לעשירון העליון עוד 6 מיליארד ש”ח: באמצעות הרפורמה במס ישאירו בכיסי בעלי ההכנסות הגבוהות 2.5 מיליארד ₪; המעבידים ישלמו %1 פחות  לביטוח לאומי (מתנה של 1.6 מיליארד ש"ח); והוחזרה התקרה לתשלומי ביטוח לאומי ומס בריאות (מתנה של  1.8 מיליארד ש"ח). סה"כ הקלות: שישה מיליארד ש”ח. בעלי ההון דורשים ומקבלים כסף ישר לכיס. ובנוסף, הממשלה שמחה למכור להם את רכוש המדינה בזול.

לאן כל זה מוביל? לפיטורים, לקיצוצים ולעלייה במספר המובטלים.

מה יצמח למי

"התוכנית הכלכלית לא תביא לשיפור אלא להחמרה במשבר". זו אינה דעתם רק של לוחמים לזכויות עובדים, אלא דעתם של מנהלים ב-500 החברות הגדולות ביותר, כפי שהיא עולה מסקר שנערך בנושא. כשנשאלו המנהלים על הרווחים הפרטיים שלהם, לעומת זאת, רובם אומרים שהם ירוויחו, ולכל הפחות יישארו באותה רמת רווחים. להם, במלים אחרות, לא אכפת שהמשבר יחריף, הם ימשיכו להרוויח. בנק ישראל מחרה-מחזיק אחריהם, וגם הוא "אינו רואה יציאה מן המשבר על-אף התוכנית הכלכלית", שהוא תומך בה.

התוכנית, אם כן, אינה אלא "מהפכה לבנה" שמבצע השלטון, אשר משנה את מבנה המשק הישראלי ואת יחסי העבודה, ומרסק את זכויות העובדים. המהפכה הזאת מסמנת שהחברה הישראלית לא צריכה לדאוג לצמיחה ולהתפתחות, אלא מעדיפה להעביר הכל לידי החברות הפרטיות, להפקיר הכל לאינטרסים שלהן. אם האינטרסים שלהן הם העברת ההון למדינות אחרות, ההון יועבר, כי בוטלו כל ההגבלות על העברות מטבע חוץ – ויהיו ההשלכות על הכלכלה המקומית כאשר יהיו.

"אשה – למטבח"

המהפכה הזאת לבנה גם כי היא נגד ה"שחורים". מי שהיה עני יהיה עני יותר. כעת כל ילד רביעי בארץ נמצא מתחת לקו העוני. באוכלוסייה הערבית – כל ילד שני. לפי הערכות של הביטוח הלאומי, תדרדר התוכנית כל ילד שלישי אל מתחת לקו העוני (שניים משלושה ילדים באוכלוסייה הערבית, ו-80% מהילדים באוכלוסייה הבדואית בדרום). אם מלכתחילה היית מתחת לקו העוני, צפה לשקוע עוד יותר.

המהפכה תפגע לא רק ב"שחורים" אלא גם בשכבות שחשבו שהן מוגנות. רוב העובדים מרוויחים פחות מן השכר הממוצע במשק. הקבוצה הזאת מועמדת לפיטורים, לקיצוצים בשכר, לפגיעה בזכויות ולקיצוץ בקצבאות הילדים.

אחת מן הקבוצות שתיפגע במיוחד היא הנשים. התוכנית הכלכלית היא אנטי-נשית במידה קיצונית ממש. רוב העובדים בסקטור הציבורי הן נשים. יותר נשים יפוטרו, שכרן של נשים רבות יותר יקוצץ, שלא לדבר על הקיצוץ בקצבאות הילדים, על ביטול מענק הלידה ועל עיכוב היציאה לפנסיה עד לגיל 67.

למעשה קוראת התוכנית להחזיר את הנשים הביתה – כפי שקרה בארה"ב, שם נרשמת, לראשונה מזה זמן רב, ירידה בשיעור הנשים היוצאות לעבודה.

בחלוקת התקציב יותר כסף מגיע לעשירים ופחות למעוטי ההכנסה. התוכנית תהפוך את החברה הישראלית למקוטבת יותר. משמעותו של הקיצוץ בחינוך, למשל, היא, מטבע הדברים, העמקת הפערים בחינוך. לעשירים הרי יש כסף לממן חינוך פרטי.

זוהי גם מהפכה אנטי-דמוקרטית מובהקת. חלופות לא נידונו, ארגונים חברתיים לא נשאלו לדעתם.

לפנינו תוכנית המחסלת את זכויות העובדים ואת ועדיהם, מעבירה את נכסיהם של הרבים לידי המעטים, ופוגעת באוכלוסיות החלשות. על מה תמשיך המדינה לשלם? בעיקר על כוחות שיטור וצבא. אם בסופו של דבר אכן תביא התוכנית להתמוטטות המשק המקומי, אם אז ייצאו האנשים לרחוב, תבטיח המדינה כי יהיה מי שיטפל בהם. ההתנפלות של בריונים מחברת שמירה על עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות, בעת שביקר במפעל הדרומי של חיפה כימיקלים (מפעל שהופרט לאריה גנגר, ידידו הטוב של שרון) – היא דוגמא ל"תשובה" של המעבידים והממשלה לתביעות של עובדים לתהארגן ולהגן על זכויותיהם.

וכך, מדינה המבקשת להיות פחות ופחות מדינת רווחה הופכת להיות יותר ויותר מדינת משטרה.