מיתוס העבודה הקשה המתגמלת

Bookmark and Share

 מה נפוץ יותר מהמיתוס, שעשיר הוא מי שעובד קשה ושעוני הוא תוצאה של בטלנות? כמה פעמים שמע כל ילד (וילדה) מההורים, כי כדי להצליח הוא מוכרח להתאמץ בלימודים ובעבודה? ומה לומדים התלמידים בבית הספר, אם לא את הפילוסופיה השחוקה של "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"?

    בימים אלה פורסם דיווח על שכרם של עשרת בעלי השכר הגבוה במשק. בבנק הפועלים יושבים ארבעה מהם: המנכ"ל צבי זיו, ששכרו השנתי הוא 33.5 מיליון שקל; היו"ר שלמה נחמה, ששכרו השנתי 23 מיליון שקל; יו"ר פועלים שוקי הון, דני דנקנר, ששכרו השנתי 15 מיליון שקל; והמשנה למנכ"ל, אבי הראל, ששכרו השנתי  12 מיליון שקל. באותו מועדון נמצאים גם מנכ"ל סלקום, יצחק פטרסבורג, עם שכר שנתי של 12 מיליון שקל, ומנכ"ל אל על חיים רומנו עם 11 מיליון שקל לשנה.

    אשר למאמצים שבעלי שכר המיליונרים משקיעים בעבודתם, הנתונים מלמדים שהם מתאמצים במיוחד להגדיל את השכר שלהם עצמם. בדקו ומצאו, כי עלות השכר הכוללת של עשרת המופלאים, בעלי השכר הגבוה ביותר, בשנת 2005 הייתה גבוהה ב-30% לעומת שכרם ב-2004. אגב באותה שנה גדל השכר הממוצע של כל העובדים השכירים רק ב-1.5%…

    עכשיו בואו נראה מה קרה לקבוצה גדולה של עובדים, שגם השקיעו מאמץ רב בלימודים וגם עובדים קשה מאוד במשך שנים. כוונתי למורות (רוב המורים הן מורות), שגם מלמדות בכיתות צפופות לרוב, גם בודקות מבחנים ועושות עבודה רבה מסביב, וגם מקבלות שכר נמוך. לפי הנתונים הרשמיים, מורה השתכרה (בממוצע) בשנת 2004 5,727 שקל לחודש, שהם כ-70 אלף שקל לשנה.

    ועכשיו נשווה את השכר של המורה – 70 אלף שקל לשנה, עם השכר של אדון צבי זיו מבנק הפועלים – 33.5 מיליון שקל לשנה. יוצא שהמורה עם כל עבודתה הקשה מקבלת רק 0.2% (שתי עשיריות האחוז) משכרו של אדון זיו. או במלים אחרות, על כל עשרה שקלים שכר שמקבל אדון זיו, המורה מקבלת שכר של 20 אגורות בלבד.

אז מדוע מורה, שגם משקיעה בלימודים אקדמאיים וגם עובדת עם ילדים בעבודה כל כך מאומצת ואולי הכי אחראית שיש, ממש לא נחשבת בהשוואה למי שמנהל בנק, ועוסק בשקלים ובדולרים, בהשקעות ובהלוואות?

    התשובה היא, שהשכר נקבע לא לפי המאמץ ולא לפי התואר האקדמי. הרי שכר דומה לשכר המורים מקבלות גם אחיות, עובדות סוציאליות ופסיכולוגים, שהשקיעו שנים בלימודים וגם עובדות (ועובדים) קשה מאד.

    השכר נקבע לפי הקרבה למשפחות העשירות, השולטות בבנקים, בחברות הביטוח, בחברות המופרטות (אל על, למשל) ובתקשורת. בעלי החברות האלה גורפים רווחים גבוהים הודות לשכר הנמוך של רוב העובדים, הודות למחירים הגבוהים שהם כופים, הודות לעמלות המנופחות ועוד. ואז הם גם נותנים שכר גבוה למנהלים שלהם, אשר דואגים לפטר עובדים, להחליף עובדים בעלי זכויות בעובדים חסרי זכויות של חברות כוח אדם, וכך לחסוך לחברה כסף ולהגדיל את הרווחים של הבעלים.

    השכר נקבע גם לפי הכלל המפלה לרעה נשים, ואשר קובע, כי משום שהן נשים, הן מקבלות שכר נמוך יותר. שמתם לב, כי במקצועות עם שכר נמוך עובדות בעיקר נשים?

    ועכשיו שימו לב: בין עשרת בעלי השכר הגבוה ביותר, שהוזכרו לעיל, ואפילו לא בין מאה בעלי השכר הגבוה ביותר, אין אפילו אשה אחת(!), אך במקומות העבודה של המורות, הגננות, העובדות הסוציאליות, הפסיכולוגיות, וכמובן הזבניות, הפקידות והעובדות בבתי המלון – קשה למצוא עובד גבר.

    אז מה התשובה למיתוס העבודה הקשה המתגמלת והחריצות שמביאה עושר?

    ראשית, שהמיתוס הזה משרת טוב מאוד את כל המעטים, שנהנים מאוד מהסדר החברתי הקיים.

    שנית, שהעובדות והעובדים החרוצים והמסורים הם הרוב ועליהם עומדת באמת הכלכלה. עבודתם היא מקור העושר, ולא העיסקות הפיננסיות שעושיהן נוטלים לעצמם שכר של מיליוני שקלים.

    ושלישית, שהשתחררות מהמיתוס הזה היא תנאי לשינוי חברתי, למהפכה חברתית.

    ומאחר שאנו ערב חג ה-1 במאי, הנה לסיום קטעים מהשיר "ארצי – פועל שחור", אותו כתב בשנת 1963 המשורר אלכסנדר פן, שהשנה מלאו מאה שנה להולדתו:

ארצי – פועל שחור, פשוטו כמשמעו – פועל שחור ארצי.

זמנה דחוק מלהתישב ללמוד גבוהות ונסתרות, וכדרדק טירון

קוראת באלפונו של העמל מלים הכרחיות כמו אבא-אמא:

חופש, אחווה, שוויון ולחם…

אולם למען יתגשם חזון, עליה רק לזקוף גבה

ולהתיצב דרוכה-מלוא-קומתה עד שיפוצו במנוסה נבעתת

עורבי החוץ של הקונצרנים הזרים וטפילי הפנים – צרעת מבחילה! –

והעמל יהיה שלה ובשבילה.

ההכרתם אי-פעם פועלים שחורים? – אני מכיר אותם ומאמין בהם,

לכן גם אאמין במכורתי, כי היא – פועל שחור.

בבוא היום עוד ישמע דברה.