שביתת הרעב הגדולה בראשית 1950

Bookmark and Share

מטילדה שמלי, שכולם מכירים בשם מטי, היא היום סבתא-רבה ומתגוררת בבת-ים. את דרכה במפלגה הקומוניסטית הישראלית החלה בסניף רמלה.

מטי ובן זוגה שלמה שמלי (שניהם ילידי 1922), היו פעילים צעירים, הבונים את הסוציאליזם בבולגריה שלאחר מלחמת העולם השנייה. עוד בהיותם בבולגריה, פגשו כמה מראשי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, וביניהם – שמואל מיקוניס ואליהו (אליושה) גוז'נסקי.

מטי ושלמה שמלי נמנו עם קומוניסטים צעירים בולגרים, שהגיעו לארץ ב-1948. מנמל חיפה, העבירו את המשפחה הצעירה עם בתם למעברה בנווה חיים (ליד חיפה). יומיים לאחר ששוכנו במעברה, הגיע אליושה והביא עמו קופסת ביסקוויטים לילדה בת השנתיים. אליושה אמר לשלמה שמלי, כי הוא נחוץ מאוד לפעילות במפלגה. כך החלה עבודתו רבת השנים של שמלי כעובד המפלגה (פונקציונר).

סיפורה של מטי

"שלמה יצא ואני והבת אתי נשארנו לבד באוהל. כעבור יומיים, עזבתי את המעברה בנווה חיים ונסעתי למעברה בפרדס חנה, לשם העבירו את חברינו הטובים מיקו ושרה מנחם. כעבור פרק זמן קצר, העבירה אותנו הסוכנות במשאית לרמלה.

הגענו לרמלה, ונציג הסוכנות אמר לנו שנבחר בית מבין הבתים, שמהם גורשו המשפחות הערביות. אני זוכרת שנכנסנו לבית אחד, ראינו שם מיטת תינוק ועל השמיכה – מוצץ. הרגשנו נורא, ולא רצינו להישאר שם. הסתובבנו בין הבתים וחשבנו מה לעשות. מאחר שלא היה לנו היכן לגור, בסוף נכנסנו לאחד הבתים.

שמענו שברמלה ישנו גטו, שבו מרוכזים הערבים שנותרו בעיר. שלמה חיפש ומצא את הגטו, ולאחר בירורים פגש שם חברים קומוניסטים. כך החלו הקשרים החמים עם החברים הערבים. מאותן שנים, אני זוכרת במיוחד את מוחמד חדד, עבדאללה זקוט, עיסא דביט, פאוזי דביט וחאלד כחיל, וגם את סוהיל נסאר, שהיה במקורו מנצרת.

זמן קצר לאחר שהגענו לרמלה, שלמה נעצר על-ידי שוטרים בעת שחילק כרוזים. המפלגה פירסמה אז כרוזים רבים בעברית ובערבית, וגם בבולגרית ובשפות נוספות.

מועדון המפלגה ברמלה, שהיה ביתנו השני, היה פעיל כל השבוע. בכל פעילות – המועדון היה מלא. אני זוכרת את עצמי מגיעה למועדון עם בתי התינוקת, והיו עוד חברות צעירות רבות, יהודיות וערביות, שבאו לאסיפות עם ילדיהן. אחר כך פתחנו מועדון שני של המפלגה.

המועדון היה יעד לבריונים שארגנה מפא"י. זכורה לי במיוחד אסיפה, שבה הופיע המזכ"ל שמואל מיקוניס. בריונים של מפא"י וחירות תקפו את המשתתפים ופצעו אחדים. אבל החברים שלנו לא היססו, דחפו, הכו והרחיקו את הבריונים.

נוסף לפעילות במפלגה, הייתי פעילה גם בארגון הנשים הדמוקרטיות, שהוקם באותן שנים. הייתי אחראית לארגון חוגים וטיולים של נשים.

בסניף פעלה גם מקהלה, שגם אני שרתי בה. המקהלה הייתה מופיעה באסיפות המפלגה.

זכורות לי הפגנות ה-1 במאי ההמוניות, שארגנה המפלגה הקומוניסטית ברמלה. היינו צועדים ברחוב הראשי עם הדגלים האדומים והסיסמאות, וזה היה אירוע שכל העיר דיברה עליו.

הודות לפעילות החברתית והציבורית של החברים, המפלגה רכשה יוקרה רבה. היחס החם של האוכלוסייה בא לידי ביטוי בבחירות המקומיות. בבחירות לעירייה ב-1950 השיגה המפלגה הקומוניסטית שלושה נציגים בעירייה. הנציגים היו: שלמה שמלי, אברהם גורה ומשה גבזה. גם במועצת הפועלים היו לנו שלושה נציגים. כל הנציגים שלנו טיפלו בבעיות המקומיות, בבעיות אישיות של עבודה ודיור, ופנו אליהם לא רק חברי מפלגה וידידיה.

נוכח הבעיה הקשה של אבטלה, החברים ברמלה יזמו את הקמתה של ועדה יוזמת של מובטלים. הוועדה הזאת ארגנה משלחת, שפנתה למזכיר ההסתדרות, בתביעה לסדר עבודה לכל המובטלים.

הפעולה הציבורית החשובה ביותר, ששלמה הנהיג בהיותו אחראי מפלגתי ברמלה, היו המאבק ושביתת הרעב של חברי המושבים הקומוניסטים ב-1950. השובתים ברובם היו ממושבים באזור רמלה, והיו ביניהם בולגרים, רומנים ופולנים. למרות ששלמה עצמו לא היה חבר מושב, גם הוא שבת רעב. אני זוכרת שבסיום שביתת הרעב, שמלי יצא, נפל והתעלף".

שביתת הקומוניסטים, חברי המושבים

 בשנים 1948/49 כיוונה הסוכנות רבים מהעולים החדשים אל כפרים ערבים נטושים, שמהם הוברחו או גורשו התושבים.

במאמר שפירסם ב"קול העם" (4.1.1950), ציין אליעזר שומרניק (פיילר), כי בהכנסת העולים החדשים לכפרים הערביים הנטושים הייתה לשלטון הישראלי מטרה פוליטית: להוכיח לעולם, שאין מקום להחזרת פליטים ערבים למדינת ישראל. אולם העולים עצמם, שלא בחרו להשתכן באותם כפרים, אלא הובאו אליהם, סבלו ממחסור. לא היו להם כלים לבצע עבודה חקלאית, היו חסרים מצרכי מזון בסיסיים.

    שליחים של מפא"י, שהייתה מפלגת השלטון, שהגיעו לכפרים בתור מדריכים, ארגנו בכל כפר מושב עובדים. אותם מדריכים הציגו לתושבים  דרישה  ברורה:  כדי  להיות  חברי מושב ולקבל סיוע בארגון המשק החקלאי ובנושאים אחרים, עליהם להתפקד למפא"י.

בין התושבים במושבים היו גם עולים קומוניסטים, ואלה ברובם סירבו להירשם כחברים במפא"י. בתגובה, תבעו שליחי מפא"י מכל חברי המושב לקבל החלטה על הוצאת הקומוניסטים מהמושב. מושב שסירב להוציא את הקומוניסטים משורותיו, ובעצם – לגרשם, נענש: הסוכנות סירבה להעביר לו כלים וציוד חקלאי.

כאשר נוכחו שליחי הסוכנות, כי במושבים רבים סירבו לגרש את הקומוניסטים, הם העלו את הדרישה, שכל חבר מושב יחתום על הצהרה שהוא ציוני, ומי שלא יחתום – יסולק מהמושב.

מוסדות מק"י יצאו במערכה ציבורית נגד הרדיפות המקארתיסטיות במושבים. ב-12 בינואר 1950, העלתה הסיעה הקומוניסטית בהסתדרות לסדר יומו של הוועד הפועל את נושא הטרור האנטי-קומוניסטי במושבים.

הקומוניסטים שהתגוררו במושבים, שנעזרו בסניף רמלה של מק"י ובמיוחד בשלמה שמלי, החליטו להתארגן למערכה ציבורית נגד מסע השיסוי, ההרעבה והגירוש.

ב-23 בינואר 1950, הכריזו 15 ראשי משפחות מהמושבים על שביתת רעב במשרדי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בתל-אביב. שובתי הרעב מחו על שלילת המוצרים החיוניים, הזרעים והתקציב. לוי אשכול, שהיה אז יו"ר המחלקה, סירב לקבלם לשיחה.

הפגנות סולידריות

ארגוני מק"י התגייסו לעזרת השובתים. ב-24 בינואר אורגנה אסיפה המונית של מאות פועלים ובני נוער ליד משרדי הסוכנות, בה נשא דברים עוזי בורשטיין, נציג הנוער הקומוניסטי. חברי הנהגת מק"י, וביניהם ח"כ מאיר וילנר, ביקרו אצל השובתים רעב.

ביום החמישי לשביתה, אורגנה בת"א הפגנה רבת משתתפים נגד הטרור של מפא"י במושבים ובעד ישראל חופשית ודמוקרטית. תושבי ת"א הוזמנו להשתתף בהפגנה באמצעות רמקולים, שהוצבו בצומת של רחוב אלנבי ושד' רוטשילד. אלפים נקבצו, והאזינו לנאום שנשא ח"כ מאיר וילנר, בעודו עומד על שולחן בקפה "עטרה" הסמוך. עצרת ההפגנה ננעלה בשירת "האינטרנציונל".

בעת שהמפגינים התפזרו, תקפו אותם כוחות משטרה ופצעו שלושה קשה. השוטרים עצרו עשרות מפגינים, וביניהם – אברהם פייגנבוים, יהודית (איטה) גוז'נסקי, אליהו בלומשטיין, ומשה זסק, שאלימות השוטרים גרמה לו זעזוע מוח.

שעה לאחר שפוזרה עצרת ההפגנה בתמיכה בקומוניסטים שובתי הרעב, התארגנה בת"א תהלוכת הפגנה המונית, שיצאה ממשרדי הסוכנות וצעדה לאורך רחוב אלנבי עד לכיכר מוגרבי.

שביתת הרעב נמשכה, וב-30 בינואר 1950, במלאות שבוע לשביתה, התארגנה עוד הפגנת אלפים בת"א בסולידריות עם השובתים. ההפגנה יצאה מאזור  מועדון  מק"י  ברחוב  מרכז בעלי מלאכה, וצעדה לאורך אלנבי. כאשר הגיעו 2,500 המפגינים לשדרות רוטשילד, נתקלו במחסומי משטרה. המפגינים נעצרו, ובמקום נערכה עצרת, בה נשאה דברים אסתר וילנסקה, חברת הוועד הפועל של ההסתדרות מטעם מק"י.

לאחר שהעצרת נסתיימה, הגיחו ממארבים בסביבה מאות שוטרים חבושי קסדות וחמושים באלות והתנפלו על המפגינים. עשרות מפגינים נפצעו, שניים מהם – באורח קשה.

שובתי הרעב המשיכו להתבצר במשרדי מחלקת ההתיישבות. משלחות רבות הגיעו להביע תמיכה במאבקם. בין המבקרים היו: חברי הכנסת של מק"י, המשורר אלכסנדר פן ומשלחות מסניפים של מק"י ברמלה, בלוד וביישובים נוספים. אמנים נודעים, וביניהם הבימאי יוסף מילוא והמשוררת לאה גולדברג, הביעו תמיכה בשובתים.

בחיפה נערכה ב-29 בינואר הפגנה המונית בסולידריות עם השובתים, וגם שם תקפו שוטרים את המפגינים.

ב-5 בפברואר, לאחר 14 ימי שביתת רעב, התערבה המשטרה, והרחיקה את השובתים בכוח ממשרדי מחלקת ההתיישבות. שובתי הרעב, שבקושי עמדו על רגליהם, הובאו לתחנת משטרה, נחקרו ושוחררו.

באותו יום פירסם הוועד המרכזי של מק"י, גילוי דעת, המביע סולידריות עם שובתי הרעב, מוקיע את אלימות המשטרה, וקורא לציבור הישראלי להגן על זכות השביתה.

שביתת רעב נוספת והישג

למחרת גירושם האלים ממחלקת ההתיישבות, חידשו הקומוניסטים חברי המושבים את שביתת הרעב שלהם, והפעם -  במשרדי המרכז החקלאי ברחוב אלנבי.

חידוש השביתה חיזק את גל הסולידריות עם שובתי הרעב. הוקמה ועדה יוזמת של אנשי רוח ואישים מתקדמים לעזרת השובתים.

ב-11 בפברואר נערכה בת"א הפגנת אלפים נוספת, שאף היא יצאה ממרכז בעלי מלאכה, בהפגנה זו נשאו דברים חברי הכנסת תופיק טובי ומאיר וילנר, חברת הוועד הפועל של ההסתדרות אסתר וילנסקה והמשורר אלכסנדר פן.

ביום השישי לשביתת הרעב השנייה, הסכימו ראשי המרכז החקלאי לחתום על הסכם, לפיו יקבלו כל חברי המושבים, כולל הקומוניסטים, אמצעי קיום ומקור פרנסה.

כך הסתיימה בהישג מערכה חברתית חשובה, שהעלתה על סדר היום שאלות עקרוניות לגבי אופי המשטר המתגבש בישראל, לגבי חופש השביתה, לגבי רדיפת קומוניסטים בשל דעותיהם, ולגבי אלימות המשטרה כלפי שובתים.

אולם הטרור של מפא"י, שכלל רדיפת קומוניסטים באמצעות נישול, גירוש ופיטורים, נמשך בישראל עוד שנים ארוכות לאחר מכן.