שובתים נגד פיטורים,מוכים בידי שוטרים

Bookmark and Share

1966 הייתה שנה של משבר כלכלי שכונה "המיתון". בשנה זו חלה, במקביל, עלייה תלולה במספר המפוטרים, ירד הקף התוצר המקומי ועלו המחירים. ממשלת אשכול הגיבה על המשבר הכלכלי בצמצום תקציב המדינה, מצד אחד, ובהעלאה של מסים, מצד שני. התוצאה הייתה, ששיעור האבטלה, שהיה 3.5% מכוח העבודה ב-1965, טיפס ועלה ל-11.5% ב-1966.

השילוב בין פיטורים ואבטלה לבין עליית מסים והתייקרות – עורר זעם חברתי רב. במפעלים רבים, בהם הודיעו הבעלים על פיטורים, התארגנו הפועלים למערכה נגד הפיטורים.

אך הפועלים, הנאבקים בפיטורים, היו צריכים להתמודד לא רק עם הנהלת המפעל, אלא גם עם המשטרה וגם עם הנהגת ההסתדרות, שכרגיל דאגה ל"שלום בית" עם המעבידים.

מפעל הטקסטיל סלילים באזור

מפעל הטקסטיל סלילים באזור (חולון) היה בבעלות המשביר המרכזי – חברה של ההסתדרות הכללית.

במחצית מאי 1966, פתחו 350 פועלי המפעל סלילים בשביתה נגד התוכנית לסגור את המטווייה ולפטר 110 פועלים. במהלך השביתה הממושכת, יצאו הפועלים ב-28 ביוני להפגנה מול משרדי המשביר המרכזי (הבעלים הישיר) ומול בניין הוועד הפועל של ההסתדרות בתל-אביב, בעודם זועקים: "לחם, עבודה!". במקום ציפו להם שוטרים, שמנעו את כניסתם לבניין.

ב-30 ביוני התארגנו הפועלים להפגנה נוספת מול הוועד הפועל של ההסתדרות. גם הפעם הזמינה הנהגת ההסתדרות את המשטרה, כדי למנוע מהשובתים להיכנס לבניין. אך הפועלים, שבאו עם בני משפחותיהם, התעקשו להיכנס לבניין. בתגובה, עשרות שוטרים תקפו את הפועלים באלות והיכו אותם באכזריות. בין המוכים והפצועים היו גם פועלות ונשי פועלים, וכן מזכיר הוועד יזיז. בתגובה להתנפלות השוטרים, כמה פועלים יידו אבנים וניפצו שמשות בבניין הוועד הפועל.

הנהגת ההסתדרות החליטה להתנקם בפועלים, ובעיקר במארגני המאבק. כך הועמדו למשפט חברים הסתדרותי 11 חברי ועד הפעולה של פועלי סלילים, שהואשמו בארגון ההפגנה מול הוועד הפועל בתל-אביב. על 11 מנהיגי הפועלים הוטל עונש כבד: הוצאה מההסתדרות לשנתיים.

באמצעות צעד נקמני זה, עלה בידי הנהגת ההסתדרות לפגוע קשות בעובדים עצמם (מי שאיבד את חברותו בהסתדרות איבד גם את חברותו בקופת חולים של ההסתדרות) ובארגון האיגוד מקצועי.

באמצעות ביטול חברותם בוועד של פועלים, שהוכיחו את הלוחמנות שלהם, עלה בידי ההסתדרות לדאוג לכך, שלוועד ייבחרו במקומם פועלים שיקבלו את הנחיות ההסתדרות לשמור על שקט תעשייתי.

 מפעלי אילין למכוניות

אפרים אילין היה ב-1966 הבעלים של שני מפעלים לייצור מכוניות – אחד בחיפה ואחד באשקלון. המפעל בחיפה הוקם עוד ב-1950. המפעל באשקלון הוקם ב-1959, בעזרת מענק ממשלתי של 12 מיליון לירות, ותוך הבטחה, שהוא יעסיק בעתיד 900 פועלים.

בסוף 1965 הועסקו במפעל באשקלון 440 פועלים. במאי 1966, הודיעה הנהלת המפעל, כי היא עומדת לפטר 146 פועלים. בתגובה הכריזו הפועלים שביתה. בזמן השביתה הודיעה ההנהלה, כי היא תפטר עוד 160, ובמפעל יישארו רק 80 פועלים. הפועלים הבינו, כי המפעל עלול להיסגר בכלל, והחריפו את מאבקם.

ההנהלה החליטה להפעיל את המפעל באמצעות מפירי שביתה, ובחיפוי של כוחות משטרה גדולים, חידשה בו את העבודה. בעימותים בין השוטרים לפועלים, נפצעו כמה פועלים, וחמישה פועלים, וביניהם חברי ועד הפעולה, נעצרו. הפועלים הכריזו שביתת רעב עד לשחרור העצורים.

עוצמת המאבק של הפועלים באילין אשקלון, אילצה את שר המסחר והתעשייה דאז, חיים צדוק, להתייצב בפני הפועלים ולהתחייב, כי המפעל יעסיק בעתיד מאות פועלים. להבטחה זו לא היה כיסוי.

במקביל, פגע גל הפיטורים גם במפעל של אילין בחיפה. במאי 1966 הודיע הבעלים על פיטורים של 350 פועלים, וציין כי עוד 220 פועלים צפויים לפיטורים בקרוב.

הסיעה בהסתדרות של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (שכונתה אז רק"ח) פרסמה ב-15 במאי 1966 כרוז לפועלי מפעל אילין בחיפה, שכותרתו: "רק במאבק מלוכד אפשר לשמור על מקום עבודתכם – מקור פרנסה למשפחותיכם".

בכרוז עצמו צוין, כי גל הפיטורים, השוטף את ישראל, "הוא תוצאה של מדיניות הממשלה להאט את הפעילות הכלכלית ולייצור אבטלה. הממשלה והמעבידים רוצים ליצור את התנאים הנוחים, שיאפשרו להם להוריד עוד יותר את רמת החיים של העובדים ע"י הקפאת שכר, יוקר ומסים, וביטול הסכם תוספת היוקר. הם רוצים לפטר את 90 אלף העובדים 'המיותרים', שמועסקים במשק, לפי דבריו של ספיר, שר האוצר, ולהגדיל בזה עוד יותר את רווחי בעלי ההון.

זעקת האבטלה נשמעת כבר באשקלון, בדימונה וגם בחיפה. פועלים נזרקו לרחוב ונשלל מהם מקור פרנסתם. לכן לא מקרה הוא, שהפועלים נאבקים נגד הפיטורים ולמען שמירת מקום עבודתם".

הכרוז מסתיים בקריאה: "חברים פועלים, הלקח הוא, אם לא תאבקו נגד הפיטורים, תהיו קורבן של מדיניות הממשלה ותפסידו את מקום עבודתכם. החזירו את הודעות הפיטורים כשתקבלו אותן. קיימו אסיפה כללית במפעל. דרשו מהוועד לנהל את מאבקכם. שלחו משלחות להסתדרות ולכנסת בתביעה להבטיח את מקום עבודתכם ולהפסיק יבוא מכוניות. חברים, אל תשבו בחיבוק ידיים".