תעלומת סיומה מירוניאנסקי

Bookmark and Share

ב-7 ביולי 1941, בשעה שלוש אחה"צ, יצא הפועל סיומה מירוניאנסקי מביתו ברחוב ורבורג בת"א לפגישה של הנהגת המפלגה, שנקבעה בדירה ברחוב נחמני. סיומה לא הגיע לדירה, ולכן עלה מייד החשד, שהוא נעצר בידי בלשים יהודים שעבדו במשטרה הבריטית, במחלקה למעקב אחר המפלגה הקומוניסטית, שפעלה אז במחתרת. במיוחד נחשד יצחק שטיינברג, שהיה ידוע כמענה קומוניסטים. אולם פניות למשטרה הבריטית נענו בתשובה, כי סיומה כלל לא נעצר.

לחברי המפלגה לא היה ספק מהרגע הראשון, כי סיומה נרצח בידי הבלשים של המשטרה הבריטית. בירחון "קול העם", הביטאון המחתרתי של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, מחודש אוגוסט 1941, הוקדש מאמר שלם לרצח של סיומה ולהסתרת גופתו. במאמר התחייבה המפלגה להמשיך להיאבק לחשיפתם של מבצעי העינויים והרצח ולהעמדתם לדין. אך הבריטים המשיכו להכחיש.

הזדמנות לתבוע מחדש את ביצוע החקירה נקרתה, כאשר תושב בשם מיכאל כהן, שנידון למאסר של 15 שנה בשל רצח אשתו, העיד במשפטו בספטמבר 1948 (לאחר קום המדינה), כי בשנת 1941, בעת ששירת כמזכיר בבולשת הבריטית ביפו, הוא רשם את סיומה בין העצורים. לאחר הרישום, סיפר כהן, לקחו שטיינברג, בן-אפרים, שמאי ובלשים נוספים את סיומה איתם. כעבור רבע שעה, סיפר כהן, הוא שמע צעקות איומות, הוא רץ לחדר שממנו נשמעו הצעקות, וראה את השוטרים מכים את סיומה באלות ובאגרופני ברזל, וכאשר סיומה נפל, המשיכו לבעוט בו ברגליהם. בשלב מסוים זומן לאותו חדר רופא ערבי, וזה אמר לכהן, לאחר שיצא מהחדר – "הם נתנו לו יותר מדי מכות והוא מת". המידע הזה פורסם בעיתונות.

המפלגה, נשענת על עדותו של מיכאל כהן, תבעה מייד משר המשפטים רוזנבליט (ששינה שמו לאחר מכן לרוזן) להקים ועדת חקירה ציבורית לבדיקת נסיבות מותו של סיומה מירוניאנסקי.

בעקבות הפנייה, מינתה משטרת ישראל חוקר, שתפקידו היה לאתר את כל הנוגעים בדבר, לרבות השוטרים היהודים ששמם הוזכר כמתעללים ורוצחים, וכן קרובי משפחה וחברי המפלגה, שהיה להם קשר עם סיומה. החוקר שלמה סופר גבה עדויות וכתב סיכום, לפיו "יש לשער, שסיומה נאסר אז בדרכו לדירת זברק או בהיכנסו לפנים החדר, כמו שאר החברים". יחד עם זאת, נכתב בסיכום, "אין שום הוכחה ישירה על מאסרו של סיומה ועל-ידי מי נאסר". אשר לעדותו של מיכאל כהן, קבע החוקר, שאין שום עדות מסייעת לדבריו, שכן "לא נשארו תיקים ומסמכים בהנהלת הבולשת שהיו יכולים אולי להביא תועלת לפענח את התעלומה".

וכך, פעם נוספת נקברה הפרשה של הירצחו של סיומה מירוניאנסקי. עד היום, אין המפלגה יודעת, לאן הועלמה גופתו, למרות שחשדו שגופתו נזרקה לים. וכמובן, איש מהרוצחים לא נתן את הדין על הרצח המתועב.

ובכל זאת, כיצד נרצח סיומה?

ניתן ללמוד על מסכת העינויים שעלתה בחלקו של סיומה מעדותו של אריה (לוקי) זברק, שנעצר יום קודם לכן, ואשר בדירתו הייתה אמורה להתקיים פגישת ההנהגה. בפנייה ב-27 בנובמבר 1948 לוועדת החקירה הציבורית (שלא קמה) כתב אריה (לוקי) זברק: "ב-6 ביולי 1941 נעצרתי על-ידי המשטרה בזמן מילוי תפקידי המפלגתי בהעברת מזוודה של נייר לדפוס המפלגה החשאי. היה זה בערך בשעה 8.30 בערב ברחוב שדרות בן-ציון בתל-אביב. רגעים מספר לפני שנעצרתי על-ידי המשטרה, נפרדתי מחברי למפלגה הח' סיומה מירוניאנסקי, שכונה בין חברי המפלגה בשם אריה. למחרת בבוקר, ב-7 ביולי, נחקרתי במשטרת השחר בתל-אביב. בין החוקרים היו שטיינברג, זלדמן, ברמן ואחרים, שאיני יודע את שמם, אך אוכל להכירם לפי תמונותיהם. בזמן החקירה הם הרביצו בי מכות, סטירות לחי ואגרופים במקומות שונים בגוף. אחר הצהריים הועברתי לבולשת ביפו לשם חקירה נוספת. בזמן החקירה קשרו אותי בחבלים, הפילו על הרצפה, הרביצו בנבוטים על כפות הרגליים הקשורות, שפכו מים ושוב הרביצו. משכו אותי בשערותי ושוב זרקוני על הרצפה. קשרו מסביב לצווארי חבל, וכך סחבו אותי לאורך החדר, שם עמדו כ-15 עד 20 שוטרים יהודים ואנגלים. לאחר מכן סובבו אותי 7-6 שוטרים, הם הפשילו את שרווליהם ותקעו בי את אגרופיהם כבכדור משחק. כשניסיתי להשתחרר מידיהם, שלף אחד מהם אקדח ואיים עלי. צעקתי לו, שמוטב שיירה. הוא אמר: לא, אנו נעשה אותך לאינבליד בלי כדור. ברוב זמן ה'חקירה' השתתף גם הסרג'נט שטיינברג. בזמן העינויים הוא שאל אותי, אם מכיר אני קומוניסט בשם אריה מרכיב משקפיים מרומניה. מסיבות קונספירטיביות עניתיו, כמובן, שלא. הוא אמר: הרי אסרתי אותו בדירתך. אחר גמר העינויים, כשטיפלתי ברגלי הפצועות (אחת נשארה חולה עד היום), שמעתי צעקות מחדר סמוך. היו אלה צעקות של אדם שמענים אותו. לפי הצעקות הכרתי את קולו של סיומה. לאחר רגעים מספר נפסקו הצעקות. חקירתי נמשכה מספר שעות. לבסוף הבטיח לי שטיינברג שלמחרתו ישתמשו נגדי בשיטות בדוקות יותר. לאחר מכן הועברתי לבית הסוהר".

והייתה גם תלונה של היועץ המשפטי

מאחר שהרוצחים של סיומה – שטיינברג, בן-אפרים, שמאי וגילבין, עם כל עברם, הועסקו במשטרת ישראל, שלח פרקליט המדינה ב-15 בספטמבר 1948 מכתב למערכת "קול העם", ובו דרישה מהמערכת להתנצל על כך, שבגיליונות של העיתון מ-10 ומ-14 בספטמבר, כונו השוטרים האלה "בוגדים ורוצחים שיש להעמידם לדין". ככל הידוע, שום עובד ממערכת "קול העם" לא הועמד לדין בשל אותו פרסום. אך גם האמת לגבי רוצחיו של סיומה מירוניאנסקי טרם נחשפה.