ניצול נערים עובדים בשנות ה-20

Bookmark and Share

ברית הנוער הקומוניסטי פעלה, כמו המפלגה הקומוניסטית, בתנאים של רדיפות ומעצרים מצד השלטון הבריטי וגם מצד הנהגת היישוב היהודי וההסתדרות. לאחר שבשנת 1924 הוצאו הפועלים הקומוניסטים מההסתדרות, פעלה גם הסתדרות הנוער העובד בצורה דומה וסילקה משורותיה בני נוער שנחשדו בקומוניזם. אך למרות התנאים הקשים, בצד כרוזים לרגל ה-1 במאי, שחלקם נכתבו בכתב יד על סטנסיל ושוכפלו לאחר מכן, פרסם הנוער הקומוניסטי גם חוברות וקבצים של מאמרים להפצה בתשלום.

חוברת שכותרתה "הנוער הלוחם", שפרסם הנוער הקומוניסטי בשנת 1926, הוקדשה ליום הנוער העובד הבינלאומי (ה-1 בספטמבר).

המאמר הפותח בחוברת מתייחס למצב אחרי מלחמת העולם הראשונה, ונדמה שהוא נכתב היום (הטקסט כאן ובהמשך מובא כלשונו):

"שמונה שנים עברו מזמן גמר המלחמה העולמית, והנה הבורגנות משתדלת בכל כוחותיה להעמיס את תוצאות המשבר, שבו נסתבך המשטר הרכושני הודות למלחמה העולמית, על שכם מעמד הפועלים. היא מתאמצת להרע את תנאי חייו של הפועל, שוללת ממנו את כל כיבושיו, כמו 8 שעות עבודה ליום וכו', שרכש לו בימים הסוערים שבאו אחרי גמר המלחמה. בזמן שהבורגנות, מאימת התפרצות מהפכה, נאלצת למלאות דרישות ידועות של הפועלים, מחנה מחוסרי העבודה בעולם מגיע למיליונים והולך וגדל מיום ליום. אך לא די לה בזה, הבורגנות מנהלת התקפה שיטתית על חופש האיגוד, אספה ודיבור של הפועלים אפילו בארצות הכי דמוקרטיות. היא מארגנת הסתדרויות מפירי שביתה, המשמשים לה נשק נגד הפועלים השובתים. הפשיזם הולך וגובר וכו'. המלחמה בין העבודה והקפיטל מתחדדת…

גם אצלנו רע מצבו של מעמד הפועלים חסר העבודה מתמיד: התקפת הממשלה על זכות ימי החופשה של פועלי הרכבת; שלילת זכות הבחירה בעיריות מאת הפועלים; רדיפות בלתי פוסקות על הפועלים והנוער העובד. פי כמה גרוע מצבו של הנער העובד. מילדותו קשור לבית המלאכה, איפה שמבלה את ימי ילדותו היפים בעבודה המפרכת את הגו, 12-10 שעות ליום בשכר מצער. בארץ אינה קיימת שום חוקה שתגן על חיי הפועל והנער העובד. הסתדרות הנוער העובד בצורתה הנוכחית אינה יכולה לעשות מאומה להטבת מצב הנוער העובד. רק איחוד בשורות הנוער העובד וקשר אמיץ בינו ובין הפועל המבוגר על-ידי סקציות מקצועיות על-יד האגודות המקצועיות ושווי-זכויותיו יאפשרו לנהל את מלחמתו של הנוער בעד דרישותיו היומיומיות".

ניצול ילדות

באותה חוברת כלול מדור, שכותרתו – "מחיי הנוער העובד בארץ", והמביא את סיפוריהם של נערים עובדים. בכתבה אחת מתואר ניצול עבודת ילדות ונערות בבית המלאכה של מרים בירול בירושלים:

"בבית המלאכה עובדות 6 ילדות בגיל של 14-13 ו-3 ילדות בגיל 16-15 שנה. תנאי העבודה רעים מאוד. שנה וחצי הראשונים עובדות הילדות חינם, אחרי שגומרות את חוק לימודן, אין בעלת הבית אחראית בעד ידיעת המקצוע. חוץ מזה מתייחסת האומנת רע מאוד לילדות: אינה מרשה אף רגע לנוח, מאיצה בהן בעבודה וכו'.

ו'הסתדרות הנוער העובד' שצריכה להגן על ענייני המתלמדות הצעירות הללו – איהי? – היא עסוקה בהוצאת החברות הכי פעילות מהסקציה".

 

בבית החרושת למלט "נשר" בחיפה

נערים-מתלמדים בעבודות להקמת בית החרושת למלט בחיפה, הועסקו בעבודות קשות, אך לא למדו את המקצוע:

"עבודתם הראשונה הייתה להוציא מסמרים מקרשים או לפרק את הארגזים. אחר כך ניקו מכונות גדולות שאפשר היה ליפול מהן ולההרג. אך את המקצוע לא למדו. 12 גרוש ליום שקיבלו הספיק להם בדוחק לצורכי החיים… בזמן מחלתו לא היה התלמיד מקבל כמובן אף פרוטה וכששב אחרי מחלתו לבית-החרושת, היה המנהל צועק עליו וגוער בו, שאם יחסיר להבא, יגרש אותו לגמרי מבית החרושת".

מנהל המפעל הבטיח לנערים, כי כאשר המפעל יתחיל לעבוד – הם ילמדו מקצוע. אך בפועל – "מצבם של המתלמדים לא הוטב כלל. אדרבא, התחילו לבנות בניינים שונים ובני הנוער מוכרחים היו לשאת ברזלים כבדים למעלה מכפי כוחותיהם… החבר זאב קירצ'מן שעבד כמעט שנתיים ב'נשר' נהרג על-ידי המכונה שלא היתה בסדר. זה היה הקורבן הצעיר השני. במותו לא האשימו את המנהל ששלח אותו לשם, בזמן שידע כי המכונה מקולקלת".

 

נערים בבתי דפוס

כתבה על עבודתם של נערים בדפוס בחיפה מתארת את תנאיי העבודה וגם את הכשלתו של ניסיון התארגנות בשל רצון הפועלים שהאיגוד המקצועי יהיה יהודי-ערבי:

  "מצב הנוער העובד בדפוס גרוע מאוד. ברוב בתי הדפוס עובדים יותר מ-8 שעות. התנאים הסניטריים רעים מאוד. המשכורת נמוכה. נער שעובד כבר 3 שנים במקצוע – מקבל רק 3 לירות לחודש. שעות עבודה בלתי מוגבלות. הפקרות גמורה בנוגע לפיטורים. אפשר לראות בבתי הדפוס בשעה תשע בלילה נערים בגיל צעיר עומדים כפופים ועייפים על-יד תיבות הסדור או אצל המכונה.

מה עשתה הסתדרות הנוער העובדה לארגון הנוער במקצוע הדפוס? היא לא ניסתה אפילו לארגן את הנוער במקצוע זה! אגב, לפני איזה זמן ניגשה קבוצת חברים מבוגרים לארגן אגודה מקצועית. אבל מחשבתם לא יצאה לפועל, יען רוב הפועלים רצו שהאגודה תהיה בין-לאומית (רוב הפועלים במקצוע דפוס בחיפה הם ערבים). אבל זה לא היה לרוח המפלגה השולטת 'אחדות- העבודה'. האגודה לא נוסדה…"