"קול העם", ביטאון המפלגה הקומוניסטית בארץ

Bookmark and Share

עד להוצאת "קול העם", פרסמה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית כרוזים ודפדפות תחת שמות שונים. "קול העם", שהופיע לראשונה בפברואר 1936, נועד להיות ביטאון חודשי קבוע. הוא הודפס בדפוס הבלתי-לגלי שניהלה המפלגה. בסוף 1943, כאשר המפלגה החלה לפעול בצורה לגלית (למרות שרשמית הייתה עדיין נרדפת בידי השלטון הבריטי), החלה הוצאת "קול העם" כשבועון. ב-1946, לפי הצעתו של אליהו (אליושה) גוז'נסקי, אישר הוועד המרכזי של המפלגה את הפיכתו של "קול העם" לעיתון יומי. הגיליון הראשון של היומון "קול העם" ראה אור ב-14 בפברואר 1947. בחוברת שפרסם הוועד המרכזי של מק"י לציון מלאות 15 שנה להופעת "קול העם" (1952), מתוארים פרקים בהיסטוריה של העיתון. כמה מהתיאורים לקוחים מהחוברת.

מול השלטון הבריטי

בתקופת השלטון הקולוניאלי הבריטי, נשא "קול העם" ברמה את דגל המאבק לעצמאות לאומית ולאחוות עמים יהודית-ערבית. העיתון נאבק נגד שפיכות הדמים בין יהודים לערבים, נגד הריאקציה היהודית והערבית ולמען שחרור הארץ מעול הכיבוש הבריטי.

הבעיה הקשה ביותר באותם ימים הייתה הפצת העיתון, שכן מפיץ שנפל לידי הבולשת הבריטית הוכה, עונה, ובמקרים רבים – גורש מהארץ.

מקום מרכזי תפסו ב"קול העם" דיווחים ומאמרים על מאבקי פועלים במפעלים פרטיים וממשלתיים, ומאמרים פוליטיים נגד השלטון הבריטי ובעד עצמאות הארץ. בשנות מלחמת העולם השנייה הקדיש "קול העם" מקום רב למאבק בפאשיזם, לגבורת החיילים הסובייטיים, ולמערכה למען פתיחתה של חזית שנייה.

תרומות מפועלים

המאמץ להוצאת "קול העם" כעיתון יומי תבע מאמץ ארגוני רב, וגם אמצעים להבטחת ההופעה הסדירה. האמצעים הנחוצים למימון העיתון היומי נאספו באמצעות מגבית, שניהלו חברי המפלגה. למגבית תרם כל חבר מפלגה שכר של חודש עבודה. בשכונות פועלים נערכו אסיפות, שבהן נאספו תרומות למגבית העיתון. וכך, פרוטה לפרוטה, נאספו אלפי לירות ל"קרן העיתונות". חוגי הריאקציה היהודית היו בטוחים, כי היומון "קול העם" לא יחזיק מעמד, שכן באותן שנים היו לא מעט עיתונים שהחלו להופיע, אך נסגרו. "קול העם" החזיק מעמד הודות לתמיכה העממית. אך בגלל הקשיים הכספיים, בכל גיליון היו 4 עד 6 עמודים בלבד. מספר המודעות היה מועט.

המערכת ובית הדפוס של "קול העם" היומי בתחילת דרכו שכנו ברחוב לבנדה 10 בתל-אביב. הכניסה למערכת הייתה באמצעות סולם. ארבעת "חדרי המערכת" הופרדו זה מזה באמצעות קירות עשויים דיקט. בכל "חדר" עמדו שולחן וכסא. ב"חדרים" האלה, נטולי החלונות, עבדו העורכים, המתרגם, המזכיר. באחד הקירות היה חור גדול, דרכו חדר הגשם בחורף.

סולם המדרגות, "החדרים" וכל הציוד נבנו ונתרמו על-ידי החברים והאוהדים. במשך שמונה חודשים עבדה המערכת ללא טלפון, שכן הנציב העליון הבריטי סירב לאשר התקנת טלפון מסיבות "ביטחוניות". לכן הידיעות הועברו בטלפון שהיה במשרדו של ידיד המפלגה. בערבים ישבה ליד הטלפון חברה, אשר הייתה רושמת את הידיעות שהועברו אליה, ושליח היה מעביר את הדפים למערכת. מאחר שלא תמיד היה כסף למשכורות לעובדים, היו ימים שהעובדים במערכת היו רעבים ממש, אך העיתון הופיע כסדרו בכל יום.

כתמים לבנים

גם לאחר קום המדינה, היו ב"קול העם" דרך קבע כתמים לבנים, המעידים, שהצנזורה פסלה מאמר או כתבה. ואלו ידיעות פסלו? ידיעות על מעשי דיכוי כלפי האוכלוסייה הערבית ועל הממשל הצבאי; על תמיכה של חיילים בפעילות של תנועת השלום; על תוכניות אמריקאיות-בריטיות להפוך את ישראל לבסיס לתוקפנות. בשנת 1950 נסגר "קול העם" בשל פרסום ידיעה על מייג'ור האריס האמריקאי, שהשתתף בעבודת המטכ"ל. הצנזורה הענישה את "קול העם" באיסור הופעה במשך שלושה ימים.

מאוחר יותר שוב נסגר "קול העם", והפעם ליום אחד, בשל פרסום שאילתה של סיעת מק"י בכנסת בדבר ביקור של קצינים אמריקאיים בבתי מלאכה צבאיים במפרץ חיפה.

משפט "קול העם"

ב-1953 פרסם "קול העם" מאמר, המאשים את דוד בן-גוריון, אז ראש הממשלה, במדיניות של בגידה לאומית בשל שירותו המביש לאינטרסים של ארצות-הברית. שר הפנים, בהוראתו של בן גוריון, אז ראש הממשלה, סגר את העיתון ל-10 ימים בשל "סכנה לשלום הציבור". "קול העם" עתר לבג"ץ, וזה הוציא צו ביניים המאפשר לעיתון להופיע. בפסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון נקבע, כי חופש הביטוי הוא עקרון עליון, ובמסגרתו מותר לעיתון לבקר גם את מדיניות ראש הממשלה. פסק דין זה הניח את היסודות המשפטיים לחופש העיתונות בישראל.

סגירת "קול העם"

 בעקבות הפילוג, שחל במפלגה הקומוניסטית בשנת 1965, "קול העם", לרבות בניין המערכת והדפוס ברחוב יפו-ת"א, עבר לחזקתה של קבוצת מיקוניס-סנה. אלה המשיכו להוציא את העיתון עוד כשנתיים. ואז הוא נסגר. מק"י, שנותרה ללא יומון בעברית, החלה להוציא באוגוסט 1965 את השבועון "זו הדרך", המופיע בסדירות מאז ועד היום.