המשבר הכלכלי-חברתי בישראל ותקציב 2002

Bookmark and Share

בשנים האחרונות גדל בישראל בהתמדה מיספרם של המטבחים לעניים ושל הבאים לאכול בהם ארוחה חמה במחיר נמוך. מפעילי המטבחים מספרים, כי לרבים מהבאים, זו הארוחה החמה האחת, ואפילו הארוחה האחת במשך היום.

   מבלי להמעיט במחוייבותם האישית ובנדיבותם של מקימי המטבחים, נשאלת השאלה, מדוע בתחילת המאה ה-21, ישראל, הנימנית עם המדינות המפותחות בעולם, אינה מבטיחה לכל תושביה חיים בכבוד ללא ארוחה במטבח לעניים?

   העמקת הפערים החברתיים, ריכוז ההכנסות והעושר בידי מיספר מצומצם של משפחות והגידול במיספרם של החיים מתחת לקו העוני, גידול אי-השוויון בסיכוי להשיג השכלה המתאימה לתקופה, הפער המדהים בין אלה שבערוב ימיהם יכולים להרשות לעצמם לחיות בבתי אבות מפוארים לבין אלה שבגיל מבוגר מתגלגלים למוסדות עלובים במימון ממשלתי – כל התופעות האלה ודומות להן הואצו בישראל בעידן "הכלכלה החדשה", כפי שמכנה עצמו הקפיטליזם מזה שלושים שנה.

   המחלות החברתיות אופייניות לקפיטליזם גם בתקפות של צמיחה כלכלית, אך הן מוחרפות בצורה חסרת תקדים בשנות משבר ואבטלה גבוהה.

   ההאטה הכלכלית הנוכחית, ואיתה הגידול באבטלה, החלו עוד ב-1996, לאחר רצח רבין ותחילת הנסיגה מתהליך השלום. בעוד שבשנים 1996-1990 גדל התוצר  הלאומי של ישראל בשיעור שנתי ממוצע של כ-6%, הרי בשנים 1999-1997 הגידול השנתי הממוצע ירד ל-2.5%. שנת 2000 היתה יוצאת דופן בשל ההשקעות המסיביות (גם מחו"ל) בחברות היי-טק. אך ב-2001, לאחר שבועת ההיי-טק התפוצצה בארצות-הברית ועל רקע האינתיפדה (שהחלה באוקטובר 2000), ההאטה הפכה למשבר. לפי הערכות, שנת 2001 תסתכם בירידה של 1% בתוצר הלאומי לנפש.

   גם התחזיות לגבי שנת 2002 מצביעות על העמקת המשבר. עודד טירה, נשיא התאחדות התעשיינים בישראל, העריך לאחרונה, כי ישראל נמצאת "על סף אסון כלכלי-חברתי". לפי תחזיות התעשיינים, המשק הישראלי לא יצמח בשנה הבאה, וזו תהיה גרוע אפילו מהשנה הנוכחית.

   את המחיר הכבד של המשבר משלמים המפוטרים מהענפים המסורתיים (עץ, בניין, טקסטיל), וגם מענפים הנחשבים מתקדמים כמו כימיה, אלקטרוניקה ומחשבים, וגם המפוטרים מקרב עובדי העיריות והשירות הציבורי בכללותו. לפי נתונים רשמיים, מיספר המובטלים בישראל הגיע בחודש אוקטובר ל-240 אלף, שהם 9% מכוח העבודה. בשנה הבאה צפוי שיעור המובטלים לעלות על 10% מכוח העבודה.

   גם חברות הממשיכות להרוויח, כמו הבנקים הגדולים, מדווחות על ירידה תלולה ברווחיהן. רווחי הבנקים עלו ותפחו במהירות בשנים באחרונות, ואפילו לאחר שהחלה ההאטה הכלכלית. סך הרווח (לפני מס) של חמש הקבוצות הבנקאיות הגדולות בישראל גדל מ-3.5 מילין שקל ב-1994 ל-6 מיליון שקל ב-1999 (במחירי דצמבר 1999).

   אך ב-9 החודשים הראשונים של שנת 2001, הסתכמו הרווחים של חמשת הבנקים הגדולים (לאחר תשלום מס) ב-1.7 מיליארד שקל. בהשוואה לתקופה המקבילה בשנת 2000, הרווח הנקי של הבנקים הגדולים ירד במחצית. רווחי הבנקים ירדו בגלל הפסדים שנגרמו להם עקב קריסתן של חברות היי-טק, וגם משום שגדל במהירות הקף החובות האבודים בשל המשבר הכלכלי.

 

 

המשבר הכלכלי וההוצאות למלחמה ולכיבוש

   המשבר הכלכלי, ובעיקר החרפתו במהלך 2001, קשורים קשר ישיר למלחמה שמנהלת ישראל נגד העם הפלסטיני

   האינתיפדה הנוכחית, אשר מבטאת את השאיפה של העם הפלסטיני להשתחרר מהכיבוש ולכונן את מדינתו העצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית, שבה והציגה בפני ממשלת ישראל את הברירה: לוותר על אשליית האימפריה ולהתקדם לעבר הסדר שלום יציב וצודק, או לנסות לדכא באלימות גוברת את שאיפת הפלסטינים לעצמאות. מהרגע שהממשלה הישראלית הכריעה בעד פתרון של אלימות, הכולל רצח של אישים פלסטינים, סגר, הרעבה, הפצצות, השמדת יבולים ועוד – היה ברור שהציבור הישראלי יידרש לשלם את מחיר ההרפתקה ההרסנית הזאת.

   השפעת מדיניות המלחמה היתה ניכרת בכל שנות הכיבוש, אך היא מורגשת עוד יותר בשנה שחלפה. מדיניות המלחמה גורמת להסטת תקציבים מיעדים אזרחיים ליעדים צבאיים, ולכן גורמת לקיצוץ הוצאות הממשלה לתשתיות ולשירותים הציבוריים. במהלך שנת 2001 נוספו להוצאות הצבאיות הגלויות עוד 3 מיליארד שקל, ולקראת תקציב 2002 הודיעה הממשלה על גידול של 5 מיליארד שקל נוספים בתקציב ההוצאות הצבאיות.

   המלחמה בעם הפלסטיני מגדילה גם את ההוצאות להחזקת ההתנחלויות, בנסיון למנוע את קריסתן הביטחונית והחברתית. כך, לדוגמא, רוכשת הממשלה מכוניות משוריינות יקרות עבור הסעות להתנחלויות ומהן.

   למלחמה בעם הפלסטיני ישנן השלכות שליליות על ענפי משק שונים, ובעיקר על ענף התיירות. ההערכה היא, שהמיספר הכולל של התיירים לישראל בשנת 2001 יהיה כרבע בלבד ממיספר התיירים שהגיעו לישראל בשנת 2000. קריסת התיירות גרמה לסגירת בתי מלון ופיטורי רוב העובדים בענף, ולמשבר חמור בענפים נילווים כמו מוניות, מכירת מזכרות ועוד.

   מצב המלחמה האיץ את הירידה בהשקעות, אשר נגרמה גם בשל המשבר בענפי ההיי-טק. להערכת התעשיינים, בשנת 2001 חלה ירידה של 2% בהשקעות, ואילו בשנת 2002 תתרחש ירידה נוספת של  8-6 אחוזים בהשקעה המקומית. הירידה בהשקעות מגדילה את האבטלה ומקטינה את הסיכוי להחלץ בקרוב מהמשבר הכלכלי.

המשבר הכלכלי והשינויים המיבניים

   המשבר הכלכלי, שהחריף על רקע המלחמה שמנהלת ישראל נגד העם הפלסטיני, החל בעצם עוד קודם לכן. התפתחות המשבר מ-1996 ועד לאינתיפדה היתה המחיר שהכלכלה והחברה בישראל שילמו עבור המיליטריזציה הנמשכת, אך גם עבור מדיניות "השינויים המיבניים" והעמקת הקיטוב החברתי.

   נושאי דגל "הכלכלה החדשה" והמטיפים בהתלהבות לגלובליזציה הקפיטליסטית אינם נילאים להסביר, כי השתלבות ישראל בתהליכים אלה היא המתכון לעושר של כ-ו-ל-ם. כהוכחה ניצחת לצידקת עמדתם, הם מנופפים במוצרי טקסטיל תוצרת המזרח הרחוק, הזולים יותר ממוצרים דומים תוצרת ישראל. הו, הם אומרים, ראו כמה טוב לכל הצרכנים, כאשר חולצת טריקו עולה רק 25 שקלים.

   אבל "אמת" חלקית זו אינה האמת החברתית המהותית, זו החושפת מה קרה וקורה למחצית ויותר מהציבור הישראלי, חוץ מאשר ההצע של חולצות זולות. כדי להשתלב באותה "כלכלה חדשה", ממשלות ישראל (כמו ממשלות ייתר המדינות מחוץ לארצות-הברית) חוייבו לארגן מחדש דברים מהותיים בדרך ניהול הכלכלה והחברה.

   בהתאם למירשם לארגון מחדש (אשר מכונה "שינויים מיבניים"), ממשלות ישראל התחייבו וביצעו הפרטה, כלומר מכרו חברות, בנקים ומפעלים ממשלתיים למשקיעים פרטיים, רובם זרים; הן עודדו עבודה של עובדים חסרי זכויות ומקבלי שכר זעום באמצעות חברות כוח אדם; הן עודדו את "החינוך האפור" וגרמו לגידול מהיר בתשלומי ההורים לרכישת שירותי חינוך; הן ביצעו רפורמה במס, אשר הגדילה בצורה מהותית את רווחי הבנקים, החברות, המעסיקים והעצמאים.

   השינויים שתוארו לעיל ושינויים דומים גבו וגובים מחיר כבד מרוב העובדים, ובמיוחד מהעובדים הנמנים עם הקבוצות החלשות יותר: נשים, ערבים, מהגרים, צעירים ללא השכלה גבוהה, מחפשי עבודה בני 40 ויותר. נושאי דגל "הכלכלה החדשה" והגלובליזציה התעלמו במכוון מהמחיר החברתי ששכבות אלה ישלמו, ובעצם מכחישים עד היום את הקשר בין המציאות החברתית הקשה לבין אותה "כלכלה חדשה". אך המציאות החברתית פורצת בכל זאת לתודעה הציבורית, ולא רק באמצעות המטבחים לעניים. גדל, למשל, מיספר הדירות הנמכרות בידי הבנקים, משום שמשפחות רבות אינן מצליחות לעמוד בהחזר ההלוואות שלקחו לרכישת הדירה ובתשלום הריבית על ההלוואה.

   ישראל בתחילת המאה ה-21 היא ארץ גזירה לרבבות החיים על דמי אבטלה וגימלת סעד ("הבטחת הכנסה"), לרבבות המתקיימים רק מגימלת נכות, ולחצי מיליון נשים וגברים המתקיימים משכר מינימום ופחות ממנו. רבבות בני 40 ויותר אינם מוצאים עבודה, ובוודאי לא עבודה ההולמת את מיומנותם. התווית "בלתי ישימים" שהוצמדה להם אומרת, שמעבידים אינם מעוניינים להעסיק אותם, ובעידן של אבטלה גדלה, הם יכולים לבחור עובד שגם יהיה צעיר יותר וגם לא ידרוש שכר סביר.

   ישראל היא ארץ של מצוקה קשה לחצי מיליון ילדים החיים מתחת לקו העוני (לפי נתוני 1999), הסובלים מאפליה ברורה בתנאי הדיור, בהזדמנויות החינוכיות, בסיכוי שישיגו תעודת בגרות או שילמדו באוניברסיטה.

  הצד השני של ההתפתחות החברתית הקשה הזאת הוא ההתעשרות המדהימה של העשירון העליון, ובעיקר האלפיון העליון בין מקבלי ההכנסות. הכנסותיו של העשירון העליון הן שליש מכלל ההכנסות במשק, והן שוות להכנסות של שני העשירונים הבאים, השמיני והתשיעי, כמו גם להכנסות של ייתר העשירונים, שהם 70 אחוז מכלל המפרנסים. מאות אלפי שכירים נאלצים לשלם את הריבית הגבוהה ביותר, שהיא הסיבה להתעשרותם המהירה של הבנקים בעשור האחרון.

כמה מסקנות

   הנפגעים העיקריים מהמשבר הכלכלי, שהוא תוצאת המלחמה ומדיניות "השינויים המיבניים", הם הפועלים, העובדים והמובטלים, המשפחות העניות, האוכלוסיה הערבית בישראל. האינטרס האמיתי של קבוצות חברתיות אלה הוא לשים קץ לכיבוש, לפנות את ההתנחלויות ולעלות על דרך של שלום צודק. אולם בשל הדמגוגיה של ראש הממשלה שרון ושריו, ההשתתפות של מפלגת העבודה בממשלה, ושטיפת המוח בתקשורת, רבים מהאזרחים היהודים עדיין מאמינים שאין דרך אחרת ותומכים במדיניות הכוח ההרסנית, הגובה קורבנות בנפש וגורמת להרס הכלכלה הישראלית

.   אשר לבעלי ההון, הרי כל עוד המשבר הכלכלי פגע בעיקר בשכירים בעלי ההכנסות הנמוכות והבינוניות וברמת החיים של משפחותיהם, הם לא הראו דאגה רבה נוכח המצב. אולם כעת, כאשר המשבר הכלכלי גורם לסגירת עסקים ומפעלים, לירידה ברווחים שגורפים התעשיינים וראשי הבנקים, לירידה בייצוא ובהשקעות – גם בעלי השליטה בכלכלה הישראלית מתריעים מפני "אסון כלכלי-חברתי".

   אולם נכון לרגע זה, התעשיינים והבנקאים לא חזרו ללחוץ על הממשלה שתעלה על דרך ההסדר המדיני עם הפלסטינים, כפי שעשו בתחילת שנות ה-90, לפני ואחרי תחילתו של תהליך אוסלו. נשיא התעשיינים, למשל, מציע לרפא את המשבר הכלכלי ב"תרופות" כמו איסור שביתות, הקפאת שכר, הגדלת הסובסידיות להון ולמעבידים, והקטנת ההוצאות למטרות חברתיות בתקציב לשנת 2002, ולא אומר מלה על האסון הכלכלי הגלום במלחמה.

   אך גם בתנאים הקשים האלה, נשמעים יותר ויותר קולות מצד ארגונים חברתיים ומצד אזרחים, שאינם מוכנים לשתוק, כאשר בתירוץ של "ביטחון" פוגעים בהם, בילדיהם וברמת חייהם. מחאה חברתית זו היא עדיין מצומצמת, אך היא יכולה לגדול, אם תחבור לסירוב של צעירים ישראלים לשרת במיסגרת הצבא בשטחים הכבושים, למערכות חברתיות נגד העוני והאלימות ובעד שוויון זכויות לפלסטינים אזרחי ישראל. תפקיד ארגוני השלום והארגונים החברתיים הוא לנסות וליצור את החיבורים החשובים האלה מהר ככל האפשר.