"שירי זונק ממרי יומך אל העתיד"

Bookmark and Share

90 שנה להולדתה של המשוררת הקומוניסטית חיה קדמון

"אני גדלתי בארץ הזו מילדותי, אולם רוצה אני לומר זאת בכל הכנות וללא שום תפארת מליצה, שהרגשת המולדת הורכשה לי רק במפלגה הקומוניסטית" – בווידוי אישי-פוליטי מרגש זה, פתחה המשוררת חיה קדמון את הופעתה כצירה בוועידה ה-13 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מאי 1957).

חיה קדמון הצטרפה למק"י ב-1954, יחד עם חבריה, שפרשו ממפ"ם והקימו את מפלגת השמאל. דבריה הנלהבים בזכות מק"י, מפלגת מעמד הפועלים, מפלגת היוצרים המתקדמים, מפלגת השנאה לניצול ולמלחמות, שנאמרו מעל בימת הוועידה, בוטאו גם בשיריה.

בשיר "למפלגה – תודה!", אותו קראה באוזניהם של צירי הוועידה ה-13, כתבה, בין היתר:

אני גדלתי כאן, פה כל משעול מוכר לי,

אולם רק בך, המפלגה, הפכו מולדת לי ואהבה

למין קרני מישוש לחוש קטן רחשו של היקר לי

הנלטשות לחניתות במאבק…

רק בך, המפלגה, שותפתי ל'עולם חדש נקימה'

ולא רק מסדו, גם חלונותיו – שלי, שלי כולם.

גם אם נקע בו ציר, גם אם סופה זרה מסגרותיו העקימה –

שלי הן הפרצות – לסתום אותן אני חיל בין חייליו.

 חיה קדמון (קאופמן) נולדה לפני 90 שנה בדרום רוסיה לאם רופאה ולאב מורה. הגיעה עם הוריה לארץ בשנת 1925, בהיותה בת שש, וגדלה בכפר יחזקאל. הייתה פעילה בתנועת השומר הצעיר ונבחרה להנהגתה.

את לימודי הספרות העברית והאנגלית עשתה באוניברסיטה העברית, ובהמשך השלימה אותם באנגליה. לאחר שובה לארץ, עבדה כמורה לספרות עברית ואנגלית בבתי ספר. במקביל לעבודה בהוראה, פרסמה שירים ליריים ושירי ילדים ביומון "על המשמר" ותרגמה ספרות יפה מרוסית ומאנגלית.

לאחר הצטרפותה למק"י, פרסמה ביומון המפלגה "קול העם" שירים משלה ותרגומי שירה, וכן רשימות ביקורת בנושאים ספרותיים.

ניהלה פעילות ציבורית ענפה בארגונים שונים, וביניהם – ועד השלום הישראלי ותנועת הידידות ישראל-ברית-המועצות.

בשנות החמישים הכירה את בן זוגה רוברט פרקש, ביולוג שהיגר לארץ מארה"ב, שם היה חבר המפלגה הקומוניסטית. לזוג נולד בן יחיד, יובל.

בשנתיים האחרונות לחייה נאבקה במחלה ממארת, אך המשיכה ליצור ולכתוב שירה.

חיה קדמון מתה ממחלתה ב-4 בספטמבר 1960, והיא רק בת 41.

בשל מותה בגיל צעיר, חברותה של חיה קדמון במק"י נמשכה רק שש שנים. אך בפרק זמן קצר זה, זכתה להערכה ואפילו להערצה כמשוררת לוחמת, המקרינה להט פנימי ויכולת ביטוי וירטואוזית בעברית.

נוסף לשיריה, שהודפסו ב"קול העם", זכורות הופעותיה הפומביות באירועים מפלגתיים, בעצרות הניצחון ביער הצבא האדום ובאסיפות בחירות, כשהיא פורשת את ידיה לרווחה. דברים שנשאה ושירים שקראה עוררו התרגשות והתלהבות בקרב חברי המפלגה וחברי הנוער הקומוניסטי במחצית השנייה של שנות החמישים.

אני נושאת כזיכרון אישי יקר את החוג לספרות, שחיה קדמון ניהלה בדירתה ברחוב שלשפת הים בתל-אביב. היינו אז חבורה של חברי הנוער הקומוניסטי, שגילו עניין בספרות ובשירה. במועד שנקבע לחוג, היינו נקבצים בדירתה, מתיישבים על השטיח, והיא, ישובה על כסא סמוך לשולחן, הייתה קוראת, מסבירה, מנהלת שיחה. זו הייתה חוויה מעצבת בשל השילוב הנדיר של הבנה מעמיקה בספרות, יידע רחב וכשרון ללמד, להלהיב, לרגש.

עשור לאחר מותה, יצאה לאור אסופת השירים היחידה שלה "מבחר שירים" (1971), הכוללת שירים פוליטיים, חברתיים וליריים, שכתבה בשנים 1960-1953.

במציאות הפוליטית והחברתית הישראלית, שיריה לא איבדו את האקטואליות שלהם. בשיר "על הדם" (1955), היא כואבת את קורבנות ההרג, את החילות הדוהרים אל המוות, ומפיו של חייל, היא מציגה את החלופה:

 אמי, אני רוצה לשאת אליו שלום

ולא עופרת;

אני רוצה כאז, ליישב עמו

אל עץ התאנה ליד ספלי-קפה,

לראות את החמה עולה

מעל לעריסות-בנינו,

החבויות בצל האורנים;

אני רוצה לצעוד עמו בצעד מאושש

מים ועד ירדן

על פני האדמה, שלבבה אינה בתור בתיל,

על פני האדמה

אשר כל גבול בה – גבול שלום.

אחי, אני רוצה לשאת לך ברכה,

אני רוצה אליך להקריב

קורבן-זמורת-שקד –

קורבן זמורת-שקד צחורה,

ולא קורבן עופרת!