פשעי מלחמה בין זייתון לרפיח

Bookmark and Share

רשמי ביקור ברצועת עזה

ביום ד', 19 במאי 2004, רותקה תשומת הלב הציבורית לפשעי המלחמה של צה"ל ברפיח, ובמיוחד – לקורבנות הרבים של ירי הפגזים מטנק ישראלי לעבר הפגנת האזרחים, רובם ילדים ובני נוער, בצהרי אותו יום.

הטלוויזיה הפלסטינית שידרה מייד תמונות מצמררות של ילדים פצועים, צעירים נמלטים מהמקום ועשן מיתמר ממקום נפילת הפגזים. צפיתי בתמונות בעודי יושבת במשרדו של רשיד אבו-שבאק (אבו-חאתם), הממונה על הביטחון המסכל הפלסטיני בעיר עזה.

בשיחתי עמו, אבו-שבאק מפריך את התירוצים של ממשלת שרון להצדקת הפלישה הצבאית מרובת הקורבנות לרפיח:

"הצבא הישראלי לוחם במינהרות כבר שלוש שנים, ולא מצליח למגר את התופעה. הדוברים הישראלים הרשמיים משקרים, כאשר הם טוענים, שהרשות הפלסטינית מבריחה נשק באמצעות המינהרות.

הצענו לישראל, שהרשות הפלסטינית תטפל במינהרות. לפני תשעה חודשים עשינו כמה צעדים לסתימת המינהרות. אך לאחר שהיינו סותמים מינהרה שהפתח שלה בבית מסוים – הצבא הישראלי היה הורס את הבית ויורה על כוחותינו.

לפני כחודש החרמנו נשק ועצרנו מבריחים, ועד עתה כלואים ששה מהם. אך למרות הצעדים שנקטנו, הצבא הישראלי נכנס לבלוק או ברפיח והרס בתים. לכן המסקנה שלנו היא, שממשלת שרון אינה רוצה שהרשות תנקוט צעדים, אלא היא רק מחפשת צידוקים לתוקפנותה.

לפני כעשרה ימים נכנסו כוחות צבא ישראליים לשכונת זייתון בעזה, ששם כידוע אין מינהרות, ולכן הם המציאו את התירוץ של מחרטות. אך כל אחד יכול להבין שלא מכניסים טנקים וחיילים רבים, כדי להרוס כמה מחרטות.

בשכונת זייתון גבתה ההתקפה הברוטלית חיים רבים. אני משוכנע, כי לולא החזרנו את שרידי הגופות, ההרג היה נמשך. הפלישה לרפיח מוכיחה זאת.

לפעולות הצבא הישראלי בתל אל-סולטאן אין שום קשר למינהרות. שכונה זו אינה חלק ממחנה הפליטים והיא מרוחקת מגבול מצרים 4-3 קילומטרים. אם היו שם פלסטינים המכונים 'מבוקשים', הם כבר מזמן אינם שם. לכן הצבא הישראלי מעוניין רק בדבר אחד: להפגין את עוצמתו ולהפחיד את האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית.

עם כניסת הצבא הישראלי לרפיח, נותק החשמל, צינורות מים רבים נבקעו על-ידי הטנקים, וגם המשאבה של מתקן איסוף הביוב פוצצה. הוועדה האזרחית של רפיח ביקשה מהצבא הישראלי לא לפגוע במשאבה חיונית זו, ואז בכוונה פוצצו אותה. זו התעללות באוכלוסייה שלימה.

הפלישות לשכונות עזה ורפיח מעמיקות את השנאה ועורמות מיכשולים נוספים בדרך לחידוש תהליך השלום. אך למרות הקורבנות ולמרות הסבל, בשום מקרה, צה"ל לא ינצח".

שכונת זייתון, תשעה ימים אחרי

בשכונת זייתון בעזה היה רחוב ראשי סלול עם ארבעה נתיבי נסיעה, שניים בכל צד, ובאמצע – פס הפרדה מבטון, שבו ניצבו עמודי תאורה וצמחו עצים. בצידי הכביש – בניינים בני שלוש-חמש קומות, שבקומת הקרקע שלהם – חנויות, מוסכים ומשרדים. לא עוד. במקום שהיה כביש – נמתחת כעת דרך חולית זרועת בורות ושברי בטון. חנויות רבות סגורות בדיקטים ופחים, לאחר שהטנקים הישראלים הרסו אותן.

בצידו הדרומי של מה שהיה הרחוב הראשי שכובות זו על זו הריסותיו של בית בן חמש קומות. בין ההריסות ניראים שרידים מעוקמים של מה שהיו מקררים, מקלטי טלוויזיה, מכונות כביסה, רהיטים. הפיצוץ שהרס את הבית הזה פגע גם בבתים שכנים, שם ניראים חלקי קיר ומרפסת תלויים, אחוזים בשלד הבניין. בחזית הבניין – שלושה אוהלים קטנים, בהם מתגוררת כעת משפחת עאשור. אבי המשפחה, חסן, סיפר בקול חרישי  מה קרה ב-11 במאי, ביום בו השתלט הצבא הישראלי על השכונה:

"מ-1956 עבדתי בחוץ וחסכתי כסף. ב-1994 שבתי עם משפחתי לעזה ובניתי בה בניין בן חמש קומות. בבניין התגוררנו שמונה משפחות.

בלילה בו נכנס הצבא הישראלי לשכונת זייתון, דפקו חיילים בחצות על דלת הבניין. פחדנו לפתוח. הם פרצו את הדלת לאחר שהצמידו לה לבנת חבלה. לדירה שלי נכנסו שמונה חיילים. את הצעירים במשפחה – ארבעה בנים ואחיין – הם היכו בקתות רובים. אחד מהם נפצע ונזקק לטיפול רפואי. אחר-כך כבלו את הצעירים והוציאו אותם מהבניין. לא נאמר לנו לאן.

נשארנו תשע נפשות. את כולנו ריכזו בחדר רחצה שגודלו ששה מ"ר. שהינו בחדר הקטן הזה כל היום. בשעה 9 בערב הורו לנו להלביש את הילדים ולצאת מהבניין. הנשים לקחו איתן מעט בגדים. אי-אפשר היה לקחת אפילו מיסמכים. החיילים אמרו לנו, שהחדרים כבר  ממולכדים בחומרי נפץ. בשעה 11.30 בלילה הפעילו החיילים את חומרי הנפץ והבניין קרס על כל תכולתו. במוסך בקומת הקרקע חנתה מונית מרצדס חדשה, שעליה עבדתי כנהג, ושהיתה מקור הפרנסה של המשפחה. המונית נותרה מתחת לחורבות.

ארבעת הבנים חזרו למחרת, אך את האחיין שלי, עומר עליאן עאשור, סטודנט שהוריו חיים בקטאר, עצרו והעבירו לכלא אשקלון, כפי שנמסר לנו מהצלב האדום.

נותרנו ללא בית, ללא כל הציוד שהיה לנו בבית, ללא המונית. אין לנו כלום. אני דואג, מה יקרה לילדים, איך אני אגדל אותם, איך אני אפרנס אותם?"

כשנפרדנו מהמשפחה, רק הילדים הקטנים, אשר ישבו ושיחקו בחול, חייכו אלינו. ההורים וייתר בני המשפחה עדיין לא התגברו על הלם הריסת הבית.

במרחק קצר מהבניין ההרוס, משני צידיה של דרך (שהיתה פעם כביש סלול) המובילה צפונה, ניראים גדמי עצים. אלה היו פרדסים, שהצבא הישראלי עקר בפעולה האחרונה בשכונת זייתון. באחת מפינות השטח החשוף רועות כמה כבשים. ילדים אוספים ענפים שנותרו על הקרקע החשופה. היה פרדס ואיננו.

הצבא הישראלי לוחם גם בעצים.

בית החולים שיפא

בית החולים שיפא, שהוא בית החולים הגדול ברצועה, נערך באותו יום לקלוט פצועים שהיו אמורים להגיע מרפיח, אם הצבא יאפשר לאמבולנסים לעבור.

ד"ר איברהים אל הבאש, מנכ"ל בית החולים, סיפר, כי לאחר שנודע על הירי בהפגנה ברפיח, הוכרז בבית החולים מצב חירום עליון כל אנשי הצוות, רופאים ואחיות, הוזעקו, וחולים רבים שמצבם איפשר זאת – פונו לבתיהם.

ד"ר אל-הבאש סיפר, כי במהלך ההתקפה הישראלית על שכונת זייתון, הגיעו לבית החולים 16 הרוגים ו-200 פצועים, וביניהם – 65 ילדים מתחת לגיל 16. ביום בו ביקרתי בבית החולים, עדיין היו מאושפזים בו ביחידה לטיפול נמרץ שמונה פצועים משכונת זייתון, ועוד כמה – במחלקה האורטופדית. הפצועים נפגעו מקליעים של נשק קל וטילים,  נפצעו במהלך הריסת בתים ושלושה מהם – נדרסו על-ידי טנקים.

ד"ר מחמוד חדד, ראש המחלקה הכירורגית, נילווה אלי בביקור ביחידה לטיפול נמרץ ובמחלקה הכירורגית. בטיפול נמרץ שכבו שני פצועים אנושים חסרי הכרה ומונשמים: ילד בן 13 וצעיר בן 28. שניהם נורו בראשם.

במחלקה הכירורגית דיברנו עם שני פצועים צעירים, בן 18 ובן 19. שניהם נפגעו מירי צלפים, ולשניהם פציעה דומה: קליע חדר לחלק הפנימי העליון של הירך של רגל ופגע בעורק הראשי. הפציעה של אחד מהם קשה במיוחד: הרופאים נאלצו לקטוע אחד מאשכיו, וגם האשך השני נפגע.

סוג הפציעה הזה מעורר חשש כבד: נראה, כי הצלפים הישראלים ירו בכוונה לאזור החלציים של אותם צעירים, על כל המשמעויות של ירי מכוון כזה.

הצעיר בן ה-18 סיפר, כי ב-11 במאי בבוקר קם לעבודתו אצל חייט, אך החנות הייתה סגורה. בדרכו חזרה הביתה נורה בידי צלף. מכונית פרטית העבירה אותו לבית החולים.

מה ישראלים מחפשים בעזה?

מחמוד פרג' (אבו נביל), בכיר בביטחון המסכל, ליווה אותי במהלך כל הביקור. את העברית הטובה שבפיו רכש במהלך 15 שנותיו בכלא הישראלי. הוא נעצר בהיותו בן 16, ושוחרר מהכלא במיסגרת עיסקת ג'יבריל.

אבו נביל מתמצא היטב בפוליטיקה הישראלית, מכיר נושאי תפקידים ועיתונאים, וקורא כל יום עיתונים ישראליים. מביתו בעזה אפשר לצפות על הנעשה בצד הישראלי של הגבול וגם על מעבר קרני, שהיה מושבת באותו יום.

למרות כל מעשי הזוועה, ולמרות שישראל הכשילה את ממשלת אבו-מאזן, אבו נביל משוכנע שאין פתרון אחר זולת חזרה למשא-ומתן לשלום.

אבו נביל מודאג נוכח התפשטות הלכי רוח של ייאוש בקרב בני עמו. כדי שהפלסטינים ימשיכו להאמין בשלום, חייבים להמחיש אותו כבר עכשיו בצעדים המקלים על החיים. אך צעדים כאלה לא נעשים. אבו נביל תוהה בקול:

"אתם, הישראלים, מה יש לכם לחפש בעזה, באזור הצפוף ביותר בעולם, שאפילו מי התהום בו מלוחים ואין בו מקורות תעסוקה?"

הוא צודק:

באמת אין לישראלים מה לחפש שם, זולת מימוש הרצון המעוות של המימסד הישראלי, הצבאי והפוליטי, לשלוט על עם אחר, לגזול את אדמתו ולמרר את חייו.