ילדות בבית קומוניסטי

Bookmark and Share

ב"קול העם", יומון המפלגה הקומוניסטית, הופיעה ב-1 בדצמבר 1947 בהבלטה ידיעה, המתארת "שידור ברחוב אלנבי מטעם המפלגה הקומוניסטית". בידיעה נכתב, כי השידור נמשך שלוש שעות, משעה 8.30 עד 11.30 בלילה, ובמהלכו הוקרא גילוי דעת של הוועד המרכזי אל ציבור הפועלים בדבר חשיבות מימוש ההחלטה ההיסטורית של עצרת האו"ם בדבר הקמת שתי מדינות בפלשתינה-א"י, שנתקבלה שלושה ימים קודם לכן. במהלך האירוע שודרו קטעים שונים והושמעו שירי עם ושירי פועלים. הקהל ברחוב אלנבי, נכתב בידיעה, קיבל את השידור בתשואות.

כתבה זו, בה נתקלתי לאחרונה, עוררה בי זיכרונות ילדות רבים, שכן השידור ההיסטורי הזה נעשה מחדרי, בבית הורי ברחוב יונה הנביא 35 בתל-אביב. חדרי הפך אולפן שידורים מאולתר, ואני, ילד בן 8, הופקדתי לשמור על הכבלים, שנמתחו מחדרי ועד לגג של הבניין מול כיכר מוגרבי, שעליו הוצבו הרמקולים. ומי יחשוד בילד המשחק בחצר שהוא בכלל בתפקיד?

הדוד סיומה

סיומה מירוניאנסקי, מזכיר סניף תל-אביב של המפלגה הקומוניסטית עד להירצחו בידי קצינים יהודים, ששירתו בבולשת הבריטית בשנת 1941, היה ידיד טוב של הורי, ועבורי היה "דוד סיומה". באותן שנים פעלה המפלגה במחתרת, ואמי נהגה לספר לי, כי כשהיינו מטיילים ברחוב ובמקרה (או שלא) היינו נתקלים ב"דוד סיומה", ידעתי, שאסור לי לקרוא בשמו ועלי להתעלם ממנו.

אחד מרוצחיו של סיומה היה הקצין שטיינברג, ש"התמחה" בעינוי חשודים בקומוניזם וברדיפה אחר פעילי המפלגה. לא אחת ביצע שטיינברג חיפושים גם בדירת הורי ביונה הנביא. הוא נהג, למשל, להפוך את מיטת הילדים שלי, אולי משום שחשב שמתחת למזרן חבוי בית הדפוס המחתרתי של המפלגה…

"אסיר פוליטי"

האווירה שספגתי בבית ליוותה אותי גם לגן הילדים. שם, ברוח הזמן, הירבו לשיר שירים לאומיים, שהבולט ביניהם היה השיר: "דגל לי כחול-לבן". והנה בכל פעם שהגננות היו מתחילות לשיר את "דגל לי כחול-לבן", הייתי צועק במלוא קולי הילדותי: "לא נכון, הדגל שלנו הוא דגל אדום!"

הגננות ניסו להתחמק מהעימות, ולכן בכל פעם שהיה בכוונתן לשיר את "דגל לי כחול-לבן", הן הקדימו תרופה למכה ונעלו אותי בבית השימוש של הגן. הן הוציאו אותי משם רק לאחר שהילדים סיימו לשיר את שיר הדגל. כך הייתי "האסיר הפוליטי" הצעיר ביותר בארץ.

מצוות יידוי אבנים

האווירה בבית הייתה אנטי-בריטית חריפה, ולכן חיפשתי דרכים להשתתף אישית במערכה לסילוק הכובש הבריטי.

כאשר הבריטים היו מכריזים על עוצר, הם נהגו למתוח גדרות תיל לאורך שני הצדדים של רחוב אלנבי ולמנוע תנועת מכוניות. לאורך הרחוב היו אז מפטרלים זחל"מים, שעליהם היו ישובים חיילים בריטים עם כומתות אדומות (שכונו לכן "כלניות").

הייתי אז בן 8. עליתי על הגג (זה שעליו הוצבו הרמקולים של השידור) ויידיתי אבנים על ה"כלניות". מאחר שלא יכולתי לראות מה קורה ברחוב, עד היום איני יודע, אם פגעתי בחייל בריטי. אבל אני זוכר שהייתי גא בעצמי.

בדרך לוועידת האיחוד

המפלגה הקומוניסטית בארץ, שהוצאה אל מחוץ לחוק עוד ב-1922, החלה לפעול באופן גלוי כבר ב-1942, למרות שרשמית בוטלה הוצאתה מחוץ לחוק רק ב-1944. הפעילות הלגלית התבטאה, בין הייתר, באירגון אסיפות פומביות בשם המפלגה.

הורי לא החמיצו שום אסיפה. אבי, אליהו (אליושה) היה חבר מזכירות המפלגה, ואמי אסתר שרה במקהלת הפועלים "רון", שנטלה חלק ברבים מאירועי המפלגה.

באותן שנים נילוותי להורי לכל האסיפות בתל-אביב, שנערכו לסירוגין בבתי הקולנוע הגדולים "אלנבי", "מוגרבי", "אסתר" ו"בית העם". האסיפות היו המוניות, ולא אחת הותקפו בידי ביריונים מבית"ר (תנועת הנוער של הרביזיוניסטים של אז).

והנה הגיע היום המיוחל של ועידת האיחוד של הקומוניסטים היהודים והערבים, שנערכה בקולנוע "מאי" בחיפה ב-22 באוקטובר 1948. התאחדו אז המפלגה הקומוניסטית והליגה לשחרור לאומי.

אבי כבר היה בחיפה כמה ימים קודם לכן. אני זוכר, שבצהרי אותו יום מיוחד, אמי דאגה שאלבש בגדים חגיגיים במיוחד: מכנסיים וחולצה לבנים בוהקים ואפילו גרביים ונעליים לבנות. אמי עוד הייתה עסוקה בהכנותיה, ואני יצאתי לחדר המדרגות, וכמנהגי, גלשתי על המעקה של המדרגות למטה. אלא שהמעקה הזה היה מלוכלך, וכאשר נעצרתי בכניסה לבניין, לאורך בגדי היה משוך פס שחור.

עליתי בחזרה והתייצבתי בפני אמי, אשר כעסה מאוד ונתנה לי מכות נאמנות בישבני. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שהרימה עלי יד.

החלפתי בגדים, וכך, הגעתי עם אמי לוועידת האיחוד בחיפה לבוש בבגדי יום-יום, אך עם התרגשות רבה, שאחזה בכל החברות והחברים, לרבות בילדים.

בפיונרים

באותה שנה הצטרפתי לארגון הילדים שליד הנוער הקומוניסטי, שנקרא אז "פיונרים". אתי בקבוצה היו, בין היתר, שרה זברק, תרצה זילבר, הנרי ברנשטיין וצבי כצמן. הפעולות של הפיונרים התקיימו במועדון ברחוב המגיד.

בשנת 1950 השתתפתי בפסטיבל הראשון היהודי-ערבי של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, שנערך במגרש המדידות בחיפה. ומאחר שבקרב משתתפי המחנה הייתי הכי צעיר, הרי במופע ההתעמלות שכינו אז "פירמידות", הייתי עולה ומתייצב בקצה, למעלה. בשנת 1953 הצטרפתי לנוער הקומוניסטי, אך לסיפור נעורי אדרש בפעם אחרת.