מחאה לא פוליטית – אין חיה כזאת

Bookmark and Share

מחאת האוהלים, שהחלה בקיץ 2011 בשדרות רוטשילד, נתנה ביטוי רחב לזעם הציבורי בנושא מצוקת הדיור, וגם בנושאים חברתיים רבים אחרים.

המחאה, וזו תרומתה החשובה, ערערה את התפיסות הניאו-ליברליות, לפיהן כאשר האלפיון העליון מתעשר – נופלים משולחנו פירורים גם עבורנו. רוב הציבור בישראל, שרואה כיצד הטייקונים צברו הון בהפרטות ומשליכים על הציבור את הפסדיהם, כבר לא מאמין היום לסיפורים של בעלי ההון ושל נציגיו בממשלה. שינוי כזה מחדד את הגישה המעמדית המציבה אותנו, העובדים, מול ונגד בעלי ההון.

המחאה גם תרמה תרומה מסוימת להתגברות על הנתק בין הנאבקים בפריפריה ובמרכז, בין שוחרי שינוי ערבים ויהודים, בין המערכה של מחוסרי הדיור לבין המחאה של הסטודנטים, ההורים הצעירים ועובדי ועובדות הקבלן.

 בולעים את הפיתיון

מחאה חברתית היא, מעצם טבעה, התרסה כלפי המדיניות (הפוליטיקה) של הממשלה בתחום הזכויות החברתיות, ודרישה לשנות את סדר העדיפויות. לכן, הניסיונות המתמשכים להטיף למחאה חברתית "לא-פוליטית" כמוה כניסיון ללמוד שחייה מבלי להיכנס למים.

דווקא המשמעות המקורית של המושג 'פוליטיקה', של זכות תושבי העיר (הפוליס) להיות מעורבים בניהול העיר-מדינה, מחזקת את הבנת האופי הפוליטי האובייקטיבי של הפגנות חברתיות ופעולות מחאה אחרות.

השלטון המרכזי והשלטון העירוני מגיבים למחאה בדרכים שונות. לפעמים באלימות פיסית של שוטרים ופקחים, לפעמים בטיפוח אי-אמון במחאה וזלזול בכוח לשנות, ותמיד במאמץ לשכנע את הציבור שמחאה אינה פוליטיקה. "תשאירו לנו לנהל את העניינים ולקבוע את סדר העדיפויות, ואתם רק תשחררו לחץ" – זה המסר הגלוי והסמוי של ממשלת נתניהו וגם של עיריית תל-אביב-יפו בראשות רון חולדאי.

למרבה הצער, ישנם פעילים חברתיים הבולעים את הפיתיון של השארת המחאה בגבולות הקונסנזוס הפוליטי ושל הטשטוש המכוון בין שמאל לימין. לפי גישה זו, המדיניות של צמצום השקעות הממשלה בדיור ציבורי, בבריאות, בחינוך וברווחה, ושל הפחתת המסים שמשלמים העשירים (מדיניות שניהל הליכוד ב-20 השנים האחרונות), אינה פועל יוצא של ההשקפות הימניות, השמרניות של מפלגה זו, אלא איזו תקלה לא-פוליטית.

הבריחה מביקורת פוליטית מודעת על מדיניות הימין הכלכלי-חברתי, בה נוקטים הליכוד ושותפיו, מאפשרת לחסידי גישה זו גם להמשיך ולהתעלם מהקשר העמוק בין מדיניות הקיצוצים בתקציבים החברתיים והכבדת עול המיסים על העובדים, לבין מדיניות טיפוח המתנחלים וההכנות למלחמה הבאה.

בהתבטאויותיהם לקראת גיבושו של תקציב המדינה לשנת 2013, ראש הממשלה ושר האוצר אינם מזכירים כלל, כמה תעלה המלחמה שהם כה להוטים לנהל. כאילו מלחמה היא מכת טבע, ולא הכרעה ערכית-פוליטית, ולכן גם תקציבית.

לאחרונה הוחלט לגבות אגרה מהנזקקים לשירותי הסנגוריה הציבורית, וצוין, כי ההכנסות מאגרה זו יהיו כ-10 מיליון שקל בשנה. דרישה לביטול האגרה היא נושא ראוי למחאה חברתית. אך נוכח הסכנה של מלחמה אזורית שתעלה 10 מיליארד שקל (נוסף לקורבנות חינם בחיי אדם) – מטיפים לנו לשתוק, כי זה כבר פוליטיקה.

שלום וצדק חברתי

במשך שנים ארוכות היו מי שטענו, כי בישראל ההבחנה בין שמאל לימין מבוססת רק על היחס לעתיד השטחים הכבושים ולהתנחלויות, ולא על תפיסות חברתיות, כמקובל בארצות אחרות. עתה, שנה לאחר מחאת קיץ 2011, כאשר התחדדו ההבדלים בתפיסות החברתיות והקריאה "מהפכה!" הפכה לגיטימית – קולות הדוגלים בנתק בין החברתי לבין המדיני מקבלים במה תקשורתית. לכך תרמה גם שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה, שהתבטאה ברוח זו.

בתנאים אלה, מוטל על השמאל החברתי-מדיני העקבי, המאורגן במק"י ובחד"ש, וגם זה שאינו מאורגן, להתייצב בגלוי מול הלכי הרוח של "מחאה חברתית לא-פוליטית". השתלבות במחאה החברתית הרחבה, לרבות בהפגנות שמארגניהן נמנים עם חוגים בעלי השקפות אחרות, אין פירושה הטמעות.

אנו, מניפי הדגלים האדומים והשלטים האדומים, היינו חלוצי המחאה החברתית נגד הקיטוב החברתי והחיבור הון-שלטון, עוד בתקופות בהן מחאה כזו הייתה ממש לא באופנה. השינוי המבורך שחל ביחסו של הציבור למחאה החברתית מעודד אותנו להמשיך במערכה, שהיא פוליטית וחברתית מעצם טבעה – למען ממשלה של שלום וצדק חברתי.