מלחמת שלום נתניהו

Bookmark and Share

בחזה נפוח מרוב חשיבות עצמית, הכריזו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון באוזני העיתונאים והציבור כולו על פתיחתה של עוד מלחמה, והפעם ברצועת עזה. כצפוי, נופפו השניים בתירוץ השחוק מרוב שימוש – "זו מלחמת אין ברירה"; וכצפוי נאחזו בתירוץ זה גם פוליטיקאים מקדימה והעבודה, שמבחינתם הפצצת עזה היא סיבה להצדיע לממשלה.

הניסיון לימד אותנו שוב ושוב, כי בתחילתה של כל מלחמה מתחייבת הממשלה בחגיגיות, כי הפעם יושם קץ לירי לעבר הערים והיישובים בדרום המדינה (או בצפון המדינה), אך תמיד מגיעה המלחמה הבאה, האמורה לפתור את הבעיה "אחת ולתמיד". שקר רודף אחיזת עיניים, שרודפת אשליית כוח מסממת.

בשנה שחלפה, הכינו אותנו נתניהו ושותפיו למבצע הצבאי הגדול נגד אירן, תוך שהסבירו לנו שוב ושוב (כמו לסובלים מקשיי הבנה), שאירן היא "איום קיומי". אך למלחמה נגד אירן עדיין חיוני פרטנר אמריקאי, שבינתיים עוד לא נתן לנתניהו את האור הירוק, ולכן כפי שהכריז נתניהו, המלחמה נגד אירן נדחתה לאביב.

אבל בינתיים יש בחירות, אמרו לעצמם נתניהו וברק, אז אם אין מלחמה נגד אירן, איך נארגן פה סדר יום המתאים למערכת הבחירות של מפלגות הימין השותפים לממשלה המחבקות את המתנחלים, מצד אחד, ואת משפחות ההון, מצד שני? והנה, בתזמון מושלם מבחינת הימין, אורגנה בדיוק עכשיו, חודשיים לפני הבחירות, ההסלמה בדרום, כאשר הפצצה גררה ירי טילים, שגרר הפצצה וחוזר חלילה.

האמינו לי, גם ממשלת נתניהו-ליברמן-ברק יודעת, כי הפצצות ואפילו פלישה של צבא ישראלי לרצועה לא יפתרו שום בעיה.

כדאי שנזכר, כי ב-27 בדצמבר 2008, הכריז אהוד ברק, שהיה שר הביטחון גם בממשלת אולמרט, על פתיחתו של מבצע "עופרת יצוקה" – אותה מלחמה, שהייתה אמורה לתת מכה מכרעת לחמאס. והנה, חלפו רק ארבע שנים, ואותו ברק מנהל שוב מלחמה ושוב נגד עזה. ארבע שנים חלפו, ושוב מלעיטים אותנו בנפלאות החיסולים וההרס, ובלבד שיוכלו לתעתע בציבור הישראלי, כאילו הפעם תיפתר הבעיה.

אך הדמיון של המלחמה שרק החלה ל"עופרת יצוקה" אינה רק הבלוף של "זבנג וגמרנו". גם הפעם וגם ב-2008, למלחמה הייתה מטרה פוליטית שקופה: להלהיט את האווירה הציבורית ולהשיג בדרך זו יותר קולות בבחירות לכנסת. ולכן השם הנאות למלחמה שהוחל בה היום (14.11) הוא "מלחמת שלום נתניהו", ואם תרצו – "מלחמת שלום נתניהו וברק", ולא השם הפיוטי משהו "עמוד ענן".

מלחמה הייתה ונותרה כלי רב עוצמה להסרת הבעיות החברתיות מעל השולחן, להעלמה של  מצוקת הדיור המחריפה ושל העליות היומיומיות במחירי המוצרים הבסיסיים, וגם להצדקת הגזירות הקשות של תקציב 2013. בקיצור, אומרים לנו: שבו בשקט, ותנו לבזבז איזה חמישה-עשרה מיליארדי שקלים על עוד מלחמה ואז להצדיק את הקיצוצים שעוד יבואו בדמי האבטלה, בקצבות הילדים, במימון בתי החולים, בחינוך ובתשתיות.

לפעמים אני תוהה, כמה עוד יצטרכו לסבול שני העמים, הישראלי והפלסטיני, עד שייפול אצלנו האסימון, ונבין סוף-סוף, כי שימוש בכוח צבאי אינו פותר את הבעיה של ירי לעבר יישובים ישראליים, ואינו מבטיח ילדות שלווה לילדים בשדרות ובאשקלון?

במלחמה הקודמת ("עופרת יצוקה") זעקנו בהפגנות: "בעזה ובשדרות, ילדות רוצות לחיות". אני מתחייבת בזאת, להמשיך ולזעוק את קריאת החיים הזאת בהפגנות שנערוך נגד המלחמה הנוכחית ולמען שלום בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית שתקום בצידה.