אוזניים אטומות

Bookmark and Share

התבוסה המוחצת שעומדת לספוג מדיניות הסירוב הישראלית בעצרת האו"ם ב-29 בנובמבר, במלאות 65 שנה להחלטת עצרת האו"ם בדבר סיום המנדט הבריטי וכינון שתי מדינות, יהודית וערבית, בפלשתינה (החלטת החלוקה) – היא בשורה מעודדת לשוחרי השלום בישראל, לעם הפלסטיני החי בשטחים הכבושים ולכל שוחרי השלום בעולם.

    העצרת צפויה להצביע על הצעת החלטה שהגיש מחמוד עבאס (אבו-מאזן) בשם אש"ף. החלטה זו לא תכלול, בתנאים הנוכחיים, סעיף בדבר סיום הכיבוש הישראלי וכינון פלסטין העצמאית בגבולות 4 ביוני 1967, אך בכל זאת תהיה צעד חשוב: הכרה בפלסטין כמדינה, גם אם כמדינה שאינה חברה באו"ם.

    מאז שנות ה-70 מכירות מדינות העולם באש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. בשנת 1974, העניק האו"ם לאש"ף נציגות, המאפשרת לו להיות מעורב בנושאים הנוגעים בו, לרבות השתתפות בדיונים שעורכת מועצת הביטחון בנושא הסכסוך באזורנו.

    אך מעורבות זו, שאפשרה לאש"ף לקדם החלטות ברורות של מועצת הביטחון ושל עצרת האו"ם בדבר סיום הכיבוש הישראלי שהחל ביוני 1967 – טרם השיגה את כינון פלסטין העצמאית, זו שעליה דובר עוד בתוכנית החלוקה.

    בספטמבר 2011 פנה אבו-מאזן בשם אש"ף לאו"ם להכיר בפלסטין כחברה מלאה בו. הצעה זו, שהועברה לדיון במועצת הביטחון, טורפדה בידי ממשל אובמה ובעלי בריתו. לכן הגיש אבו-מאזן שנה לאחר מכן (ספטמבר 2012) בקשה צנועה יותר, אשר מכירה בפלסטין כמדינה שאינה חברה באו"ם, ועל בקשה זו אמורה עצרת האו"ם להצביע ב-29 בנובמבר.

    ממשלת נתניהו וממשל אובמה כבר הודיעו על התנגדותם להחלטה כזו, ושר החוץ ליברמן אפילו הדביק לה את התווית "טרור מדיני". אך מאחר שלארה"ב אין זכות וטו בעצרת הכללית של האו"ם, להצעת ההחלטה בדבר הכרה בפלסטין כמדינה שאינה חברה – צפויה תמיכה של כשלושה רבעים מהמדינות חברות האו"ם.

    הנהגת חמאס הודיעה תחילה על התנגדותה לפנייתו של אבו-מאזן לעצרת האו"ם, אולם לאחר שהתברר כי ההתנגדות מציבה אותה במחנה אחד עם ישראל וארה"ב – הודיעה שתתמוך בכל מהלך מדיני שיוביל לכינון מדינה פלסטינית עצמאית.

המלחמה והדיון באו"ם

   הסכם ההבנות בין ממשלת נתניהו לבין שלטון החמאס בעזה, שהושג בקהיר בתיווכם של קלינטון, שרת החוץ של ארה"ב, ושל מזכ"ל האו"ם באן קי-מון, סימן את סיומה של מלחמה עזה 2. הסכם זה שהיה המשך להסכמה קודמת בדבר חילופי שבויים (גלעד שליט תמורת אסירים פלסטינים), ביסס את ההכרה דה-פקטו של ישראל וארה"ב בחמאס כשלטון עצמאי בעזה, ומהווה עדות לתפקיד אותו הן מועידות לארגון זה. המשמעות של הצעד הזה היא מרחיקת לכת.

    חמאס, כידוע, אינו חלק מאש"ף, אלא מסגרת פוליטית מתחרה, שתפסה את השלטון בעזה בכוח הזרוע. ישראל וארה"ב בונות על כך שחיזוק החמאס יבוא על חשבון אש"ף, על כל מה שכרוך בכך: תקיעת טריז במאמצים להשגת אחדות מדינית פלסטינית, וביסוסה לטווח ארוך של הפרדה מדינית בין הגדה לבין הרצועה, כדי לחסום את הדרך בפני סיום הכיבוש הישראלי וכינון פלסטין עצמאית בצד ישראל.

החשבון האמריקאי

    לתמיכה הגלויה של ממשל אובמה במלחמה של נתניהו נגד עזה ובהסכמות בקהיר היו היבטים חשובים נוספים.

    לאחר שנבחר לתקופת כהונה שנייה, אובמה פנוי עתה לעסוק בחיזוק ההגמוניה האמריקאית. לשם כך הוא ערך בשבוע שעבר ביקור בכמה מדינות בדרום-מזרח אסיה; ולשם כך הוא משקיע מאמצים בשיקומו של המערך האסטרטגי המזרח-תיכוני, המבוסס על שיתוף פעולה והבנות בין ישראל, מצרים וטורקיה.

    ממשל אובמה ממשיך לספק סיוע צבאי וכלכלי למצרים גם לאחר שהאחים המוסלמים הגיעו בה לשלטון. מבחינת אובמה, המלך (מובארק) הלך, יחי המלך החדש (מורסי), ובלבד שגם החדש יסכים למלא את התפקיד שהוטל עליו: שותפות בציר האמריקאי נגד איראן וסוריה, ועידוד השקעות אמריקאיות במצרים.

    הפרשן חמי שלו נתן ביטוי למדיניות אמריקאית זו בכותבו  ("הארץ",  22.11)  על  "המהפכה  הדמוקרטית  של האחים המוסלמים" ועל הצורך "למצב את מצרים מחדש". וכך, מצרים, שמוצבה מחדש, ושבה הכריז מורסי שהוא מרכז את כל סמכויות השלטון בידיו, נותנת חסות לעסקה בחסות ארה"ב, אשר מטרותיה המדיניות כוללות גם הגברת הלחץ לבידודה של איראן וגם מניעת כינונה של פלסטין עצמאית בגדה וברצועה.

    כדאי לשוב ולהיזכר בהסכם השלום עם מצרים (1979), עליו חתמו נשיא מצרים סאדאת, ראש הממשלה בגין ונשיא ארה"ב קרטר, ואשר ממשל מורסי כבר התחייב לכבדו. הסכם זה כולל את "תכנית האוטונומיה", שגובשה אז בהתנגדות אש"ף, כתחליף מדיני לסיום הכיבוש ולכינון מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל.

החשבון של נתניהו ושותפיו

    נוסף לחישובים האמריקאיים, הממשיכים להיות לב-לבה של כל החלטה של ממשלת ליכוד או עבודה, נועדה המלחמה בעזה גם לשרת מטרות קונקרטיות של נתניהו.

    כך מצפה נתניהו, כי בעקבות המלחמה וההסכמות בקהיר, ממשל אובמה לא יחזור לדבר על פינוי התנחלויות ולא על מדינה פלסטינית עצמאית, ויאפשר לו את המשך הבנייה הבלתי-מופרעת בהתנחלויות. נתניהו גם מצפה, שהמלחמה, שעל 'הצלחותיה המדהימות' הוא לא יחדל לדבר בחודשיים הבאים – תסייע לו ול"ליכוד ביתנו" לסלק הצידה את הנושאים הכלכליים-חברתיים ולנצח בבחירות הקרובות לכנסת על הכרטיס של "כיסחנו את עזה".

    אולם התחזקות הניצים הקיצונים והכהניסטים בבחירות הפנימיות בליכוד, והשותפות של הליכוד ו"ישראל ביתנו" ברשימה אחת בבחירות לכנסת מלמדות, כי הפוליטיקה הפנים-ישראלית מתרחקת והולכת  מהאינטרס של העמים, הישראלי והפלסטיני בשלום צודק, ועלולה להוביל, במוקדם או במאוחר. לסיבוב המלחמתי הבא.

    אוזניה של קואליציית הימין הקיצוני אטומות למסר המהותי והאופטימי הגלום בהחלטת עצרת האו"ם בדבר הכרה בפלסטין כמדינה, גם אם עדיין לא כחברה מלאה.