התקווה למשיח אמריקאי

Bookmark and Share

מסורת היא של החוגים הציוניים בקרב שוחרי השלום בישראל, להשליך את יהבם על הלחץ שיפעיל (כאשר יפעיל) הנשיא של ארצות-הברית על ממשלת ישראל לא רק לנהל משא-ומתן, אלא אפילו לסגת מהשטחים הכבושים ולהגיע להסכם שבמסגרתו תקום המדינה הפלסטינית העצמאית. אמנם, נשיאים אמריקאים רבים באו והלכו מבלי שמילאו את הציפיות האלה, אך התקווה למשיח שיגיח מעבר לים חיה ובועטת.

אני זוכרת דיון פומבי, במהלכו בהיתי כלא-מאמינה באחת מראשי מרצ, אשר ניסתה לשכנע את המאזינים, כי "מפת הדרכים" (זו שהגה ממשל בוש הבן ב-2002 ואימץ אריאל שרון) היא תוכנית שראוי לתמוך בה, כי הנה היא ביקרה בוואשינגטון ושמעה זאת ישירות מראשי הממשל. כזכור, תאריך התפוגה של "מפת הדרכים", שלא שינתה דבר, היה 2005…

ההצבעה לגבי בקשתה של פלסטין לקבל מעמד של מדינה משקיפה שבה והוכיחה, כי הנשיא אובמה, חתן פרס נובל לשלום, מסתכן ביודעין בבידוד בינלאומי, ובלבד שהידידה המתנחלת לא תישאר לבדה בעצרת האו"ם. וכאילו לא די בהצבעה נגד הבקשה, נציגתו של אובמה באו"ם, סוזן רייס (המיועדת לכהונת שרת החוץ), גם דקלמה את שורות המחץ של דף המסרים של ממשלת נתניהו: הפלסטינים נוקטים "צעדים חד-צדדיים" וההכרה היא "סכנה לתהליך השלום".

אני מציעה לכל משליכי יהבם על ממשל אמריקאי לנסות להיזכר במלחמות שישראל יזמה וניהלה מאז 1967, ולשאול את עצמם: לאיזו מהן התנגד אי-פעם ממשל אמריקאי? והאם קרתה מלחמה כזאת, שלאחריה ממשל ארה"ב לא הזדרז להגדיל את הסיוע הצבאי וגם "למלא את המחסנים שהתרוקנו"?

נשאלת השאלה, מדוע מיושמת התמיכה האמריקאית הממשית במדיניות הכיבוש הישראלית בשיטתיות כזאת מזה עשרות שנים?

במהלך מערכת הבחירות האחרונה לנשיאות ארה"ב, נשמעה שוב ושוב הטענה, כי אובמה התיירא מפני השפעתו של הלובי הפרו-ישראלי על ההצבעה של האזרחים היהודים. אך טענה זו, שבעיני נראתה תמיד מוגזמת, נמוגה כעת, לאחר הבחירות, כאשר אובמה כבר יושב על כס הנשיא.

מבלי להתעלם ממשקלן של שאלות פנים-אמריקאיות, הבסיס לשיתוף הפעולה הצבאי והמדיני המעמיק והולך בין ארה"ב לישראל אינו התחרות בין הדמוקרטים לרפובליקאים על הבוחר היהודי, וגם לא "הערכים המשותפים" הנעוצים בברית הישנה, אלא החשבון הקר של חוגי ההון-שלטון בשתי המדינות.

הסיוע הצבאי האמריקאי העצום שמקבלת ישראל (שאין לו דוגמא יחסית לגודל אוכלוסייתה), שהגיע בשנים האחרונות ל-3 מיליארד שקל בשנה; שיתוף הפעולה המתהדק בפיתוח טכנולוגיות צבאיות; קיומם של בסיסים צבאיים אמריקאיים בישראל והפיכת חיפה לנמל העיקרי של הצי השישי האמריקאי; שיתוף הפעולה המודיעיני; האימונים הצבאיים המשותפים – כל אלה מניבים פירות כלכליים ומדיניים לממסד הכלכלי והפוליטי בשני הצדדים.

ב-1981 חתמו ארה"ב וישראל על הסכם אסטרטגי וב-1982 העניק ממשל ארה"ב לישראל את המעמד הייחודי של בעלת ברית חשובה שאינה נמנית עם חברות נאט"ו. מגובה בהסכמים אלה, ממשלות ישראל (על הרכביהן השונים), הפכו את השטחים הכבושים וגם את שטח לבנון לשדה ניסויים פעיל ללא הפסקה של סוגי נשק אמריקאי וישראלי, שאותם אפשר אחר-כך לשווק ככאלה שעמדו במבחן ממשי של מלחמה או של מעקב ובקרה על חייהם של מיליונים. לא במקרה עקב נציג של צבא ארה"ב מקרוב אחר הביצועים של "כיפת ברזל", שבפיתוחה השקיע ארה"ב כסף רב. כך יצאו נשכרות משיתוף הפעולה תעשיות הנשק, המעקב והפיקוח של שתי המדינות.

אך החשבון אינו כלכלי בלבד. בשום אזור בעולם, שבו ארה"ב פועלת בהתמדה לשמירת ההגמוניה הכלכלית והמדינית שלה, אין לממסד האמריקאי שותף כה אמין כמו ישראל, הדומה לה במעמדו, בנאמנותו וביכולותיו הטכניות. במדינות רבות, ששליטיהן משתפים פעולה עם ארה"ב, ישנה התנגדות פנימית רבה לשותפות זו. לכן ארה"ב חייבת להיות ערוכה בכל עת, שבמדינה מהמדינות האלה יחול מהפך פוליטי שיסכן את מעמדה באזור. כך קרה לאחרונה באביב הערבי, כאשר בלחץ ההמונים הוחלף השלטון בכמה מדינות ערביות, וכך קרה בעשורים האחרונים בכמה מדינות באמריקה הלטינית. וכאשר מתרחש מהפך כזה, ארה"ב צריכה להשקיע מחדש מאמצים בטיפוח שיתוף הפעולה עם השליט החדש (דוגמת הנשיא מורסי במצרים).

הרווח המדיני של ישראל הרשמית ממעמדה כנושאת מטוסים נייחת וכשותף בכיר הוא – הצלחת ארה"ב לאלף את מרבית המדינות הערביות באזור (בשוחד, באיומים או בכיבוש ישיר), וגם את מדינות אירופה, להשלים בפועל עם הכיבוש הישראלי, עם ההתנחלויות ועם חומת ההפרדה, ומכאן – עם החיסול הזוחל של זכותו של העם הפלסטיני לעצמאות ולחירות. נכון מדי פעם מתפרסמת תוכנית שלום כזאת או אחרת, אך הממשל של ארה"ב דואג, שכל תוכנית כזאת תישאר אות מתה.

שיתוף הפעולה האמריקאי-ישראלי גובה מאזרחי ישראל עצמם מחיר כבד ביותר: מלחמות חוזרות ונישנות; גידול ההוצאות הצבאיות על חשבון ההוצאות האזרחיות; חיזוק ההון שבשלטון; הבניית הצעירים כחיילי כיבוש; כרסום גובר בחירויות הדמוקרטיות; אפליה וגזענות ממוסדות; ובקיצור – "הליכוד ביתנו" כמפלגת שלטון ראשית.

עתידה של ישראל טמון, אפוא, בהיבט החשוב של הריאליזם המדיני, שחד"ש מצטיינת בו עשרות שנים: הידידות עם ארה"ב אינה אלא חיבוק דב הרסני, המסכן את ביטחון ישראל ואת שלום אזרחיה, המרחיק את השלום, והעלול להניב כבר באביב הבא, כפי שהתחייב נתניהו, את ההרפתקה המלחמתית הנוראה מכל מה שהיה בעבר.