מי כאן קיצוני?

Bookmark and Share

"חרפה בת 65 שנה" כינה יאיר שלג ("מעריב", 12.12.12) את ההחרמה הפוליטית של האזרחים הערבים, ובאותה הזדמנות גם דיווח בדאגה על הצפי לשיעור הימנעות גבוה מהצבעה של אזרחים ערבים. דברים נכוחים. השאלה היא, מה התרופה למצב?

אי-השתתפות בהצבעה בבחירות, ששיעורה גדל בעשור האחרון גם אצל ערבים וגם אצל יהודים, מבטאת תסכול נוכח הפערים בין הצהרות מפלגות השלטון לבין מעשיהן. ממשלת נתניהו,  כמו קודמתה, לא הביאה את השלום המיוחל ולא הקטינה את הפערים החברתיים, ובימים אלה גורמת לסחבת במשא-ומתן עם האחיות, ובכך מפגינה התאכזרות מיוחדת כלפי החולים.

האזרחים הערבים, שרבים מהם נטלו חלק במחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011, משתתפים באופן פעיל בשביתת האחים והאחיות ובמאבקים דומים. אולם בעייתם קשה הרבה יותר. נוסף לקיפוחם החברתי כעובדים ששכרם נשחק וכתושבי הפריפריה, הם סובלים ממנה גדושה של אפליה לאומית בשל היותם ערבים: בקבלה לעבודה ובתנאי עבודה, בנישול מהקרקע, בפיתוח אזורי תעשייה, בסיוע בדיור, בהעדר תחבורה ציבורית, ברמת מערכת החינוך, בשירותים ירודים.

אולם במקום להציג את בעיית האפליה הלאומית המכוונת של האזרחים הערבים כבעיה ראשית, מתאר יאיר שלג כבעיה ראשית את שאלת השותפות בקואליציה הממשלתית. זה נקרא להעמיד את העגלה לפני הסוס.

כיהנתי בכנסת בסיעת חד"ש בתקופת ממשלת רבין, כאשר חד"ש הייתה חלק מהגוש החוסם, שמנע שוב ושוב את הניסיונות של הליכוד בראשות נתניהו להפילה. זו הייתה שותפות פוליטית מהותית, שכן בתמיכתה בממשלת רבין, איפשרה חד"ש את פריצת הדרך המדינית ואת ההכרה הדדית בין ישראל לבין אש"ף. לשותפות זו היו גם ביטויים חשובים במדיניות הפנים, כמו הגדלת תקציבי החינוך והרווחה על חשבון קיצוץ בהתנחלויות, וכמו ביטול האפליה של הילדים הערבים בקיצבות הילדים.

הניסיון הפוליטי החשוב של ממשלת רבין והגוש החוסם מלמד, כי חד"ש, התנועה היהודית-ערבית, אינה פוסלת עקרונית שותפות בקואליציה או תמיכה בה מבחוץ. אולם בהתאם למצעה ולמדיניותה, היא תמכה ותתמוך רק בקואליציה שתעדיף שלום על שטחים ובניית דיור לזוגות צעירים בתחומי ישראל על פני בזבוז תקציבים להתנחלויות ולמלחמות; שתפעל לביעור תופעות הגזענות ותנהיג מדיניות של העדפה מתקנת לגבי האזרחים הערבים.

אולם היה גם ניסיון פוליטי אחר, שלילי ביותר במהותו – זה של מפלגות לוויין ערביות, שהקימה, מימנה וטיפחה מפא"י (העבודה בגלגולה הקודם) מאז 1949 ועד 1977. ראשי מפלגות לוויין אלה היו קבלני קולות ערבים, שקיבלו טובות הנאה אישיות תמורת גיבוי מלא למדיניות האפליה כלפי בני עמם, לממשל הצבאי ששלט בחיי האזרחים הערבים, וגם למלחמות ולכיבוש.

יאיר שלג פוסל מפלגות לוויין של ערבים, אותן הוא מכנה משתפי פעולה עם השלטון. אך באותה נשימה הוא פוסל את התמיכה הרחבה של הציבור הערבי בחד"ש ובמפלגות אחרות כ"לפיתה קיצונית של המתיימרים להנהיגו".

איך בדיוק "לופתת" חד"ש את מצביעיה? כלום היא עומדת בראש משרד הפנים ומאיימת עליהם לקצץ בתקציבים? ברור שזו אמירה מופרכת מעיקרה.

מופרכת לא פחות היא הטענה בדבר הנהגה שאינה קשובה לצרכיו היומיומיים של הציבור הערבי. כדי להמחיש את הפעילות של הנהגת חד"ש לשיפור תנאיי חייהם של האזרחים הערבים, אביא את הדוגמא של חוק חינוך חינם מגיל 3. ב-1999, כאשר חד"ש נאבקה לחקיקת חוק זה, פנה אלינו יום אחד נציג האוצר ואמר בערך כך: "אתם הרי מעוניינים שילדים ערבים יילכו לגן בגיל 3, אז במקום לחוקק חוק – נעביר תקציב לכמה גני ילדים ביישובים ערביים, ואתם תוכלו לומר שזה הושג בזכותכם". דחינו הצעת שוחד זו של האוצר על הסף, והבהרנו, כי אנחנו בחד"ש לא מקוששים קולות בעיסקות מפוקפקות, אלא מתעקשים על חוק שיבטיח חינוך חינם לכל הילדים בני 3 ו-4, יהודים וערבים. חלפו שנים והייתה מחאה חברתית, עד שלבסוף יושם החוק.

אם התעקשות על גני ילדים לכל, על עבודה למובטלים, על הפסקת הנישול והריסת הבתים וגם על שלום בין ישראל למדינה פלסטינית שתקום בצידה היא "קיצוניות" – אז אנו בחד"ש גאים להיות קיצונים.