במקום להשתעבד להון

Bookmark and Share

"כלכלת ישראל עלולה להידרדר למצבה העגום של כלכלת יוון", נשמעת האזהרה מכל עבר. במיוחד מכוונים הדברים נגד העובדים המאורגנים, המתוארים לא אחת כסחטנים של שכר גבוה וכמפריעים להתייעלות הנכספת בשל דבקותם בקביעות בעבודה. האוצר מצידו מפמפם ללא הרף את שבחי "הגמישות בתעסוקה" – ביטוי מכובס שנועד לחזק את המתקפה נגד העבודה המאורגנת ולמען המרתה בהעסקה באמצעות עובדי קבלן וחוזים אישיים.

בשורש תרועות ההתרעה טמונה ההנחה בדבר ההפרדה הכמעט דיכוטומית בין כלכלת השוק, שהיא התשתית שמעצם טבעה, כך אומרים, מבטיחה תחרות, תפוקה, יעילות ותועלת לכל, לבין החברה, שהיא בעיקרו של דבר עניין בזבזני, החב את קיומו לאותה כלכלה יוצרת-כל הודות לכוח העליון המכונה "היד הנעלמה". אלא שהפרדה זו אינה כלל עניין אובייקטיבי, אלא תפיסה חברתית-פוליטית המוטית מזה מאות בשנים לטובת אבירי הכלכלה, הלא הם הטייקונים ומשרתיהם המתוגמלים.

התקציב לשנת 2013, למשל, שאישורו נדחה בהחלטה הפוליטית של נתניהו להקדים את הבחירות לכנסת, יכלול, כך טוען האוצר, בהכרח קיצוץ של 20 מיליארד שקל ויותר, שכן אחרת נדרדר למשבר (יוון כבר אמרנו?). לכאורה, החלטת הקיצוץ היא החלטה כלכלית אובייקטיבית: יש גרעון, יש קיצוץ. אך אם המצב הכלכלי כל כך קשה, איך יסבירו חכמינו את פריחתה של הבורסה לניירות ערך דווקא בשנת 2012? ואיך הבנקים ממשיכים להרוויח היטב גם כשאנו כבר בצלילה משברית? ואיך ויתרה הממשלה על מרבית המס שהיו אמורים לשלם המונופולים מרווחיהם הכלואים? ואיך מימנה הממשלה את מלחמה עזה 2, לרבות מימונה הישיר והעקיף, ואת ההפסדים הכלכליים שגרמה, למרות שמימונה לא היה מלכתחילה בתקציב?

נתניהו ושותפיו היום ומחר אינם מכריזים, כי מאחר שיש בעיה בתקציב, אנו מתחייבים לא לממן מלחמה בשנת 2013; הם גם לא אומרים, שיטילו מס משמעותי של 50% על רווחים מניצול אוצרות טבע, או שימסו הכנסות מאופציות או מתשלומים דומים לבכירים, כמו היו הכנסות רגילות. כל המתקפה של האוצר בנושא הקיצוץ בתקציב מכוונת נגד עובדי המגזר הציבורי, נגד שכרם ותנאיי עבודתם, מצד אחד, ונגד השירותים החברתיים והקצבות של הביטוח הלאומי.

לפני עשור, הוביל נתניהו כשר האוצר את המתקפה הגדולה על השכירים ועל קצבות הביטוח הלאומי. המתקפה הזאת נועדה אז, ב-2003, "להציל את המשק", אך יישומה נמשך שנים, גם בתקופות צמיחה וגם בתקופות שפל כלכלי. נשאלת השאלה, אם הקיצוצים ההם היו כל כך מועילים, מדוע שוב נחוצים קיצוצים נוספים?

בשיח הפוליטי-כלכלי המקובל, השאלות האלה אפילו לא נשאלות. גם אלה המתהדרים בנוצות חברתיות אינם תוקפים את ההיגיון העמוק של השיטה הקפיטליסטית, שמבחינתה המדד ליעילות של הכלכלה הוא גובה הרווחים של בעלי ההון, ולא גובה השכר; שמבחינתה יעיל זה מה שרווחי למשקיע בחברה הממשלתית המופרטת, אך לא מה שמועיל לצמצום ממדי העוני או לשיפור האפשרות של צעירים להשיג דיור במחיר סביר.

חלופה למדיניות הניאו-ליברלית של נתניהו ושותפיו בעבר ובהווה מחייבת להשתחרר מהמשא של ההשתעבדות להון, לאינטרסים שלו, לשיטת המיסוי הנוחה לו, לצורת ההעסקה המשרתת את הארגון למטרות רווח שהוא מוביל. מבחינה זו, התוכנית הכלכלית-חברתית של חד"ש, שאינה מפרידה בין צמיחה כלכלית לבין שיפור השכר ושיקום הקיצבות; בין ניצול יעיל מבחינה חברתית של מאגרי הגז, המינרלים, הקרקע והמים לבין סגירת פערים לאומיים; בין פיתוח תשתית התחבורה הציבורית לבין הגנה על הסביבה – היא ניסיון ייחודי לבטל את הדיכוטומיה בין כלכלה לחברה, בין חברה לפוליטיקה, בין המצב הפוליטי למצב האישי, וליצור בסיס לאחדות רחבה במערכה החברתית-פוליטית.

כוחו של השילוב הון-שלטון, הסביר לנו ההיסטוריון הווארד זין ("היסטוריה עממית של ארצות הברית"), טמון ביכולתו לגרום ל-99% מהאזרחים להתקוטט ביניהם על השאריות בארץ עשירה מאוד. כשמבינים את זה, מתגבש הזעם החברתי לכוח שינוי אמיתי.