פטפוטי שלום

Bookmark and Share

    מי שציפה שחתן פרס נובל לשלום, ברק אובמה, יצדיק את תוארו במהלך ביקורו הראשון בישראל וברשות הפלסטינית השבוע – עומד להתאכזב מרה.

הדלפות מחוגי אובמה, שפורסמו בהרחבה בתקשורת, מציינות, כי במהלך הביקור לא תהיה הכרזה על תכנית שלום חדשה, וגם לא ייעשה צעד מעשי לחידוש המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני. על מה כן ידברו? לפי ההדלפות, ידברו הרבה על המצב בסוריה ואולי על פלישה ישראלית לשכנה הצפונית, וגם על החרפת העימות עם איראן. בקיצור, סדר יום מעשי של מלחמה ולא של שלום.

     בנאום המתוכנן בבנייני האומה, אובמה יחזור וילעס את ההצהרות הידועות של הממשלים האמריקאיים, המסתייגות מההתנחלויות והקוראות לצדדים להידבר, אך זאת לעשיית רושם בלבד. אנו כבר שבעים הכרזות ואפילו תכניות שלום נבובות. לפני למעלה מעשור, פרסמה ארה"ב את התוכנית שכונתה "מפת הדרכים", לפיה הסכם הקבע הישראלי-פלסטיני היה אמור להיחתם עד סוף 2005. אז הייתה תכנית.

 הטקטיקה של אובמה

     במהלך כהונתו הראשונה, לא שינה אובמה את האסטרטגיה האימפריאליסטית של אליטת ההון-שלטון האמריקאית, החותרת לבצר ולהרחיב את ההגמוניה הפוליטית-צבאית של ארה"ב ברחבי העולם. אולם המשבר הכלכלי, הפוגע בארה"ב מאז 2008, והניסיון המר של השקיעה בבוץ של המלחמות באפגניסטן ובעיראק, הובילו את אובמה לשינוי בטקטיקה האמריקאית.

     בשנות ה-90 של המאה הקודמת ובעשור הראשון של המאה ה-21, נקטו הממשלים הרפובליקאים בארה"ב ב-"טקטיקת נושאות המטוסים" – התערבות צבאית מאסיבית, כדי להבטיח את אספקת הנפט ולבסס משטרים ידידותיים. כאלה היו מלחמת המפרץ (1991), מלחמת אפגניסטן (2001), ומלחמת עיראק (2003).

     הצבא האמריקאי הוביל את המלחמות האלה, אך נעשה גם מאמץ לשוות להן תדמית של "כוח בינלאומי". לצורך זה, דאגה ארה"ב ב-2003 לקבלת החלטה במועצת הביטחון המגבה מעורבות צבאית בעיראק, ולהשתתפות חיילים מ-40 מדינות בפעילות הצבאית במדינה זו. מלחמה זו, שהחלה השבוע לפני עשר שנים, הרסה את עיראק, אך נתקלה גם בהתנגדות גוברת בדעת הקהל העולמית.

    וכך, בשל חוסר התוחלת בהמשך המלחמה, בשל המשבר הכלכלי ובשל הדאגה למעמדה הפוליטי של ארה"ב, שינה אובמה את הטקטיקה. במקום מדיניות של "נושאות מטוסים", הוא מנהל מדיניות של "הנהגה מאחור". במסגרת מדיניות זו, אובמה הוציא את מרבית החיילים האמריקאיים מעיראק. בהתקפות האימפריאליסטיות שנוהלו בתקופתו,  דאג אובמה שצבאות אחרים יהיו אלה שנלחמים, ושחייליו ישתלבו בהם כיועצים וכספקי מודיעין. כך התנהלה המלחמה של נאט"ו בלוב, וכך מתנהלת היום המלחמה הלא-מוכרזת נגד המשטר בסוריה. גם הסנקציות נגד איראן, לרבות האמברגו על רכישות נפט גולמי ממנה, מבטאים את קו המדיניות הזה של "הנהגה מאחור".

 אובמה ונתניהו

    האמירות הרשמיות והלא-רשמיות של אנשי אובמה, לפיהן חידוש המשא-ומתן הוא עניינן הבלעדי של ההנהגות בישראל וברשות הפלסטינית – גם הן ביטוי למדיניות זו של "הנהגה מאחור". אך כמו במקרים אחרים, "הנהגה מאחור" פירושה בפועל תמיכה בתוקפנות.

    ממשל אובמה תמך בפועל במלחמה שניהל נתניהו בעזה בנובמבר 2012 ("עמוד ענן"), אשר הובילה לירי טילים לערים גדולות בישראל. בהקשר למלחמה זו, שב והגדיל אובמה את הסיוע הצבאי לישראל, שכבר מסתכם ב-3.3 מיליארד דולר לשנה, והידק עוד יותר את שיתוף הפעולה המודיעיני בין שתי המדינות.

    ביקורו של אובמה בישראל מחדד את האיום של תמיכה אמריקאית במלחמה שעלולה ממשלת נתניהו לנהל, אולי אפילו השנה, נגד סוריה (בתירוץ של העברת נשק כימי), או נגד איראן (בתירוץ של מניעת פיתוחו של נשק גרעיני). בפגישה עם מנהיגים יהודיים בארה"ב (7.3), ציין אובמה את המחויבות שלו "לביטחון ישראל", והוסיף שהאזור שבו היא נמצאת הפך "קשוח יותר" – אמירה שבעצם מצדיקה מראש פעולות תוקפנות מצד ישראל.

    ייתכן שאובמה ונתניהו אינם מחבבים זה את זה באופן אישי. אך כל עוד ממשלת הימין בישראל תשתלב באופן פעיל בתוכניות של ארה"ב באזור ו"תספק את הסחורה" של לחימה בגיבוי אמריקאי – אובמה אינו מתכוון להעלות על סדר היום את הנושאים הגורליים של סיום הכיבוש הישראלי, של פירוק ההתנחלויות, של שתי בירות בירושלים, של פתרון צודק לבעיית הפליטים, ושל הפיכת קווי ה-4 ביוני 1967 לגבולות שלום.

    למי שטרם הפנים זאת, אובמה לא יביא שלום, אלא רק יפטפט עליו.