מודים שהקפיטליזם נכשל ומציעים לשפצו

Bookmark and Share

בשנים האחרונות, חושפת התקשורת הבורגנית שוב ושוב את מה שהיא מכנה "קלקולים בקפיטליזם", ואין זה מקרה.

המשבר הכלכלי העולמי, המכה את ארצות-הברית ואת אירופה מאז 2008, האבטלה המתפשטת והמחיר הכבד של ה"הבראה" שמשלמות עשרות מיליוני משפחות עובדים – כל אלה הניבו גל של ביקורת בורגנית על הקפיטליזם. אפילו אלה שהכריזו לפני פחות מעשור, כי הגלובליזציה הקפיטליסטית "ביטלה את הניצול ואת הסתירות המעמדיות" (כמו הפרשן הכלכלי תומאס פרידמן), נאלצים לקרוא ל"ריפוי המשטר".

במסגרת ההתפכחות, סדרת סרטונים בשם "מאני טיים", שעלתה בחודש שעבר באתר "דה-מרקר", הצביעה על התנפצותם של שישה מיתוסים של הקפיטליזם, לרבות זה הקובע, שעושר מחלחל מהעשירים לעניים.

השיח בדבר "מודל חדש"

 בחינה של השיח הביקורתי הבורגני מגלה, כי בעוד שכל המבקרים מסכימים שהקפיטליזם בן-זמננו אחראי לפערים, לאי-שוויון גובר ולהרס הסביבה, החלופות והפתרונות שהם מציעים – שונים.

אישים העומדים בראש ארגונים של בעלי הון, כמו צביקה אורן, נשיא התעשיינים, מפנים את האצבע המאשימה כלפי הממשלה וכלפי מה שהם מכנים "עודף רגולציה". מבחינתם, כאשר לבעלי ההון יש חופש פעולה – הקפיטליזם בסדר.

פרופ' מנואל טרכטנברג (אשר עמד בראש "הוועדה לשינוי כלכלי וחברתי", שמינה נתניהו בתגובה למחאה), מתריע מפני הלחץ הגובר של הזעם החברתי על הממשלות, וקובע: "העולם זקוק למודל חדש ולחשיבה חדשה לגבי יסודות המשחק הקפיטליסטי ולגבי תפקידם של השחקנים במשחק הזה" ("דה-מרקר", 20.6).

אחרים מעניקים לאותו "מודל חדש" מימד מוסרי, ומדברים למשל על "קפיטליזם אתי", שיבטיח צמיחה וצמצום פערים כתוצאה מ"הרמוניזציה גלובלית".

חשוב לציין, כי טרכטנברג ודומיו אינם מתכוונים להמרת הקפיטליזם במשטר שאין בו ניצול מעמדי, אלא ל"מודל חדש" במסגרת הקפיטליזם המוכר.

חזרה למודל חדש-ישן

  ח"כ שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה, מותחת לעיתים קרובות ביקורת על "דרכה הקפיטליסטית הדרוויניסטית של ממשלת נתניהו". במסמך שפרסמה תחת הכותרת "התוכנית לכלכלה הוגנת" (דצמבר 2012), פורשת יחימוביץ' את משנתה הסוציאל-דמוקרטית בדבר חברה צודקת וזכויות חברתיות, אך גם בדבר "איזון חכם בין שוק חופשי משגשג, פורח ויזמי ובין ממשלה האחראית לאזרחיה ומחלקת את משאבי המדינה באחריות ובתבונה".

יחימוביץ' פיתחה את הרעיון הזה בריאיון לארי שביט ("הארץ", 3.1), בו הציגה הבחנה בין טייקונים אשר צברו רווח תוך שימוש בכסף ציבורי, לבין תעשיינים שבנו מפעלים והעסיקו עובדים.

הניסיון להאשים באופן בלבדי את הקפיטליזם התאגידי, זה שסמליו הם נוחי דנקנר ויצחק תשובה, ולטעון, כי בגלל הטייקונים עוות הקפיטליזם של השוק החופשי, שהוא בעצם בסדר גמור – אינו נחלתה של יחימוביץ' בלבד. פרופ' גלן יאגו ממכון מילקן דיבר אפילו על מאבק המתחולל, לדעתו, בין הקפיטליזם היזמי החיובי, לבין הקפיטליזם התאגידי-ריכוזי, האחראי למשבר הכלכלי.

הביקורת הליברלית-דמוקרטית הזאת על הקפיטליזם יוצרת בפועל מצג שווא, כאילו הקפיטליזם התאגידי הוא עיוות של הקפיטליזם הישן. בפועל, התאגידים והטייקונים הם התוצאה הבלתי-נמנעת של תהליכי ריכוז ההון והבעלות, שעליהם הצביע קרל מרקס כבר במאה ה-19.

הניסיון של יחימוביץ' וחבריה לדעה להציג כחלופה את החזרה לקפיטליזם הישן, הטרום-תאגידי, היא חסרת סיכוי, ולכן גם פאתטית. בקפיטליזם לא הייתה, ולכן גם לא תהיה "תחרות הוגנת", והקפיטליזם מעצם טבעו אינו יכול להיות חברתי ואינו מסוגל לעשות עסקים ללא ניצול העובדים.

ובינתיים בקפיטליזם של התאגידים…

בעוד שהמבקרים הבורגניים של הקפיטליזם משתכשכים להם בבריכת הביקורת החברתית ומתיזים לכל עבר סילוני סיסמאות בדבר "קפיטליזם אתי", "קפיטליזם מרושת" ו-"קפיטליזם אחראי" – התאגידים מנחיתים הנחיות ברורות, איך ממשלות צריכות להתנהל בתנאים של משבר מתמשך.

בסוף מאי פרסם ג'יי. פי. מורגן צ'ייס – הבנק הגדול ביותר בארה"ב, עם הון של שני טריליון דולר, ואחד ממעוזי הטייקונים בעולם – הנחייה מפורטת לממשלות אירופה המצויות במשבר עמוק. בין היתר, הוא טוען כי אזרחי מדינות אלה צריכים לשלם יותר בעד ההבראה, שיש לקצץ בזכויות העובדים, שיש בהן יותר מדי דמוקרטיה ונטיות סוציאליסטיות, ולכן נחוץ לכונן בהן שלטון ריכוזי יותר.

מול יריבים מרים כמו מורגן צ'ייס, מפלגות ותנועות אינן חברתיות רק משום שהן מגדירות עצמן כך. חברתי עקבי הוא מי שמציג חלופה מהותית, חלופה סוציאליסטית, לקפיטליזם, ונאבק ליישומה.