על חודו של קול

Bookmark and Share

20 שנה להסכמי אוסלו – זכרונות תקוות וריאליזם מדיני

טקס החתימה על "הצהרת העקרונות" (הסכם אוסלו), שנערך על מדשאת הבית הלבן בוואשינגטון ב-13 בספטמבר 1993, שודר בשידור ישיר בכל רשתות הטלוויזיה. יורם ואני, שהיינו באותה עת בטיול מאורגן בקליפורניה, צפינו בו בשעת בוקר מוקדמת, לפי השעון המקומי. לחיצת היד המרגשת של יצחק רבין ויאסר ערפאת נתנה לנו, כמו לרבים אחרים, את התחושה, שאנו עדים לאירוע היסטורי. כשעלינו על האוטובוס, קיבלו אותנו ייתר משתתפי הטיול במחיאות כפיים.

שבוע לאחר מכן, בעודנו בקליפורניה, הגיעה במפתיע שיחת טלפון, בה הודיע לי בנימין גונן, כי מאחר שהכנסת תכונס למושב פגרה מיוחד לדיון בהסכם ולהצבעה על אישורו, עלי לשוב מיד לישראל. קטעתי את החופשה, ועוד באותו ערב טסתי לישראל. לא ידעתי אז, שלהשתתפותי בהצבעה תהיה משמעות מכרעת.

הקמת הגוש החוסם

אך לפני סיפור ההצבעה, אתאר בקצרה את המצב הפוליטי המיוחד ששרר אז.

בעקבות הבחירות לכנסת ה-13 (יוני 1992) התחולל מהפך פוליטי: לאחר 15 שנות שלטון רצופות, הובס הליכוד, והוקמה ממשלת עבודה-מרצ-ש"ס בראשות יצחק רבין, שהתחייבה להגיע להסדר עם הפלסטינים תוך תשעה חודשים.

בפגישה עם סיעת חד"ש, שהתקיימה לאחר הבחירות, הסביר רבין כי אף שאינו מזמין את חד"ש להשתתף בקואליציה, הוא מייחס חשיבות רבה לשיתוף הפעולה הפוליטי איתה. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הכנסת, שראש ממשלה הציע לסיעת חד"ש (ולסיעת מק"י שקדמה לה) סוג של ברית פוליטית.

 בנתחן את יחס הכוחות הפוליטי, סיכמו מק"י וחד"ש כי סיעת חד"ש בכנסת תעניק לממשלת רבין אשראי מדיני, ולכן תחסום כל צעד שיעשה הימין במטרה להפיל ממשלה זו. לעמדה זו, שהציבה את סיעת חד"ש בראשות ח"כ תופיק זיאד במעמד של "גוש חוסם ימין", הצטרפה גם סיעת מד"ע בראשותו של ח"כ עבד אל וואהב דראושה.

 במהרה התברר, כי סיעת ש"ס, הנתונה למרות הרב ש"ך, היא שותף קואליציוני בעייתי, ולכן אין לראש הממשלה רוב יציב. כך, ב-13 ביולי, ביום בו הייתה אמורה הכנסת לאשר את ממשלת רבין, הודיעה ש"ס, כי היא מוכנה להיות בממשלה, רק אם לממשלה יהיה רוב בלעדיה. בעקבות דיונים בנושא, שיגר יצחק רבין לסיעת חד"ש מכתב, בו נאמר, כי "לאור הנסיבות שנוצרו, ברצוני לבקש את סיעת חד"ש לתמוך בהצעת האמון להקמת הממשלה בראשותי עוד הערב". בתשובה הודיעה סיעת חד"ש כי היא תתמוך בממשלה בהצבעה במטרה למנוע את הסכנה של ממשלת ליכוד ולעודד תפנית במדיניות הרשמית לעבר שלום ישראלי-פלסטיני, שוויון האוכלוסייה הערבית, מאבק באבטלה וכיבוד הזכויות החברתיות.

הסכמי אוסלו

  גם התמיכה המוגבלת בממשלת רבין, העמידה את מק"י וחד"ש שוב ושוב במבחן. בדצמבר 1992, גירשה ממשלת רבין ללבנון 417 פעילי חמאס. בסוף יולי 1993, פתחה ממשלה זו במבצע צבאי רחב היקף בלבנון, במסגרתו הוטל סגר ימי, נהרסו 75 כפרים בהפצצות של חיל האוויר, ורבבות לבנונים ופלסטינים נאלצו להימלט מבתיהם בכפרים ובמחנות. בכל המקרים האלה, הצביעה חד"ש נגד הממשלה, אך זו לא נפלה משום שסיעות הימין תמכו בצעדים אלה.

 במקביל למדיניות הרשמית, שכללה מעשי תוקפנות מובהקים, ניהלה ממשלת רבין משא-ומתן חשאי עם נציגי אש"ף. למק"י וחד"ש לא הועבר מידע רשמי לגבי המגעים האלה, אך מהתבטאויות שונות, לרבות של יאסר ערפאת,  אפשר היה להסיק, כי מתרחש משהו במישור המדיני.

 ב-27 באוגוסט 1993 דן הוועד המרכזי של מק"י במצב המדיני וברעיון של הסדר ישראלי-פלסטיני חלקי שכונה בתקשורת "עזה ויריחו תחילה". במותחו ביקורת חריפה על התוקפנות הצבאית, סיכם הוועד המרכזי, כי בנסיבות הקיימות, ימשיכו מק"י ושותפיה בחד"ש להיות חלק מהגוש החוסם את שובם לשלטון של הליכוד ובעלי בריתו. עמדה זהה אימצה מזכירות חד"ש, שבגילוי דעת (1.9.93) קידמה בברכה את ההסכם הישראלי-פלסטיני המתגבש, בציינה כי "זהו צעד ראשון בדרך לסיום הכיבוש השטחים, כולל מזרח-ירושלים, ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל".

הסיכוי להסכם ישראלי-פלסטיני פורץ דרך עורר התלהבות ציבורית חסרת תקדים בקרב הישראלים והפלסטינים. ב-4.9 התמלאה כיכר מלכי ישראל בת"א בהמונים, שקראו "כן להסכם שלום ישראלי-פלסטיני".

כשבועיים לאחר החלטות מק"י וחד"ש שצוינו לעיל, ראו אור לראשונה מסמכים של המו"מ: ב-9.9 פורסמו מכתבים של הכרה הדדית, שעליהם חתמו רבין וערפאת. רבין הצהיר במכתבו על הכרת ישראל באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני והתחייב לבטל את ההכרזה עליו כעל ארגון טרור. ערפאת הצהיר במכתבו, כי אש"ף מקבל את ההחלטות 242 (1967) ו-338 (1973) של מועצת הביטחון של האו"ם, ומכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון.

ארבעה ימים לאחר פרסום חילופי המכתבים, התקיים בוואשינגטון טקס החתימה על "הצהרת העקרונות", שתואר לעיל. בהצהרה, או בשמה המקובל – הסכם אוסלו, התחייבה ישראל לסגת מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה וביריחו. סוכם בה, כי יוקם ממשל עצמי פלסטיני לתקופה של חמש שנים; כי ייערכו בחירות למועצת הרשות הפלסטינית; וכי לא יאוחר מאשר בתום שלוש שנים, ייפתח מו"מ על הסכם הקבע, שיתבסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, ויכלול הסכמה בנושאים של גבולות, ירושלים, התנחלויות ופליטים.

 ההצבעה על ההסכם

ובחזרה לכנסת. הדיון במליאה בנושא הסכמי אוסלו נמשך שלושה ימים, במהלכם יכלו כל חברי הכנסת לקבל רשות דיבור.

הדיון עצמו היה סוער, שכן מפלגות הימין גייסו נגד ההסכם גם נימוקים לאומניים בנוסח "ויתור על שטחי מולדת", וגם נימוקים גזעניים. חברי הכנסת יהושע מצא ודב שילנסקי (ליכוד) ואחרים, שללו את ההסכם בטענה, כי בכנסת "אין רוב יהודי" לתמיכה בו. גזענים אלה גם תבעו, כי בהצבעה השמית, שתתקיים בסוף הדיון, לא ישתתפו הח"כים הערבים.

אך היו גם קולות אחרים. ח"כ דן מרידור (ליכוד) אמר בדיון, כי למק"י וחד"ש שמורה זכות הראשונים בפריצת הדרך, שהובילה להכרה באש"ף ולהכרה הדדית של ישראל ואש"ף בזכויות הלאומיות של שני העמים.

ב-23 בספטמבר, לקראת ההצבעה על אישור הסכם אוסלו, שהפכה גם הצבעת אמון בממשלה, התברר כי סיעת ש"ס החליטה להימנע מהצבעה. במצב שנוצר, לקואליציה לא היה רוב: לעבודה ולמרצ יחד היו 56 ח"כים בלבד. לאישור ההסכם ב-61 ח"כים היו נחוצים קולותיהם של שלושת הח"כים של חד"ש, ושל שני הח"כים של מד"ע.

וכך התברר, כי אני, שהגעתי במיוחד מארה"ב להצבעה זו, הייתי הקול ה-61, שהעניק רוב פרלמנטרי לאישור הסכמי אוסלו.

במבט לאחור ולעתיד

חלפו 20 שנה, ותקוות רבות שנתלו בהסכם – ובמיוחד התקווה שתוך חמש שנים, כלומר עד 1998, יושלם הסכם הקבע הישראלי-פלסטיני – לא התממשו.

מק"י וחד"ש היו ערות כבר אז לסכנה, שלמרות ההכרה באש"ף ולמרות הקביעה המפורשת, שהסכם הקבע יתבסס על החלטות מועצת הביטחון ועל הכרה הדדית בזכויות הלאומיות – להסכם החלקי הזה ("עזה ויריחו תחילה") לא יהיה המשך. לכן הן הגדירו את הסכם אוסלו כצעד ראשון ותבעו, כי ההסדר החלקי יוגדר כמרכיב בהסדר כולל.

אולם למרות שהתביעה הזאת של מק"י וחד"ש לא יושמה, ביטא הסכם אוסלו כמה חידושים מהותיים, שלמענם נאבקו הקומוניסטים ושותפיהם במשך עשרות שנים:

לראשונה בהיסטוריה נחתם הסכם ישראלי-פלסטיני;

לראשונה מאז החלטת החלוקה (1947) והקמת ישראל (1948), הכירה ישראל רשמית בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, כלומר – גם בזכותו להגדרה עצמית;

לראשונה הכירה ישראל באש"ף, ארגון-הגג של התנועה הלאומית הפלסטינית, בתור נציגו החוקי של העם הפלסטיני;

לראשונה חתם אש"ף על הסכם המכיר בקיום ישראל ובזכותה לשלום ולביטחון;

לראשונה נקבע שבשטחים הכבושים, כולל בירושלים המזרחית, ייערכו בחירות, בהן יבחרו הפלסטינים לראשונה בפרלמנט.

חשיבותה של פריצת הדרך בנקודות שצוינו לעיל לא פגה גם לאחר 20 שנה. בעקבות פריצת דרך זו, זכה אש"ף בהכרה מצד רוב מדינות העולם ובנציגות במוסדות האו"ם, וגם התגבשה הסכמה בינלאומית רחבה לגבי עקרונות פתרון הקבע, העולים בקנה אחד עם העקרונות שמק"י וחד"ש העלו שוב ושוב.

 החולשות בהסכם, ובכלל זאת העדר המתווה להסכם הקבע; ההשלמה עם המשך השליטה הצבאית הישראלית, לרבות במעברי הגבול; האפשרות שניתנה לישראל להמשיך בהתנחלויות עד שיושג הסכם הקבע; הפקדת השליטה הכלכלית בידי ישראל – הן שהפכו דומיננטיות במציאות המדינית, ובעיקר לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, שנתיים לאחר חתימת ההסכם.

 במבט לאחור, דברים שאמרנו ב-1993 נשמעים כאילו נאיביים. ח"כ תופיק זיאד אמר אז בדיון בכנסת, על אודות סרבני השלום בקרב סיעות הימין והמתנחלים: "הסרבנים בשטחים הכבושים והסרבנים פה אינם יכולים לעצור את ההתפתחות הכרחית. הם לא יכולים לעצור את השלום. האבן הזאת הגדולה, שהיא אבן השלום, התגלגלה כבר מראש ההר ואין כוח שיכול לעצור בעדה".

הניסיון לימד שסרבני השלום בלמו, עיכבו, השהו ועצרו את התהליך במשך עשרים שנה, ושני העמים שילמו על כך מחיר יקר. אולם בראייה היסטורית, זיאד צדק: גם כאשר הוא מתמהמה, סופו של הכיבוש יגיע. שום הסדר זמני או חלקי אינו תחליף לפתרון הכולל האפשרי היחיד של שתי מדינות בקווי ה-4 ביוני 1967, שתי בירות בירושלים, פינוי ההתנחלויות ופתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם.