תנועת הנגד של המטוטלת

Bookmark and Share

מאת דוד דה פריס

    אני מברך על הופעת ספרה של תמר גוז'נסקי, משום שהשילוב החשוב הזה בין "לחם" לבין "עבודה", מציב את השאלות של רמת החיים ושל הביטחון התעסוקתי בלב הדיון החברתי והפוליטי. זה נכון בישראל, ובוודאי במישורים רחבים הרבה יותר, כפי שאפשר ללמוד ממה שמתרחש ביוון, בספרד ולמעשה בכל ארצות האיחוד האירופי. מכל המרכיבים הקלאסיים, המגדירים מעמד עובדים – ברמה המדינתית וברמה הגלובלית –  ואשר עדיין מעניקים לו רלוונטיות למחקר, המרכיבים של תעסוקה ושל אי-ביטחון התעסוקתי הם עתה עיקר הדיון.

    אני מברך על הופעת הספר גם משום שקיים מחסור בחומר היסטוריוגרפי וסוציולוגי לגבי העובדים בארץ. הידע שיש לנו על אודות עובדים הוא עצום ורב. בארכיונים ההיסטוריים מצויים מקורות ראשוניים רבים על הגירה, עבודה, ארגון מקצועי, סכסוכי עבודה ועוד היבטים של עולמם של העובדים, שיכלו לפרנס מספר רב של עבודות מחקר.

    אלא שלעומת העושר הזה נותרת הספרות המחקרית בנושא העובדים חסרה, והוראת הנושא היא מעטה ביותר. עבודה, אבטלה ושביתות אינם חלק מהזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. הוצאתו לאור של "לחם עבודה" אך מדגישה את עוצמת החסר.

חיבור בין פוליטי לעיוני

    הספר עצמו עשיר בידע ובפרטים, ומעיד היטב על מקורות השראתה של גוז'נסקי, על הקירבה שלה לנושאים עליהם היא כותבת, ובפרט – על היעדר ההפרדה אצלה בין המעשה הפוליטי למעשה העיוני, ואף למסר התודעתי והחינוכי המשתמע מהטקסט.

    מבחינה זו, "לחם עבודה" הוא גם מאגר ידע; גם עדות ישירה של מי שהייתה בלב העשייה החברתית משך שנים רבות; גם תוצר מרתק של מלאכת תפירה של תהליכים היסטוריים ועכשוויים; ולא פחות מכך – גם דיבור ביקורתי שמבקש לשכנע כיצד עלינו לחשוב על מעמדם של עובדים בחברה ועל הבעיות בפניהן הם ניצבים. בכתיבה על עובדים, ובפרט בכתיבה על אודות ההיסטוריה של תנועת העובדים, יש סוּגוֹת שונות. הז'אנר שהספר הזה משתייך אליו הוא של הכותב המבקש לשכנע, המייצר בכוונה ובמודעות רעיונות להעבירם לציבור.

בין עובדים להון

    התובנה הראשונה העולה מהספר, היא שלא ניתן לכתוב היסטוריה של עובדים ולא ניתן לשרטט את העולם העכשווי של עובדים, אלא כחלק מההיסטוריה של ההון, כחלק ממערך היחסים עם חברות הון ומעסיקים, ובעצם כחלק מהשיטה הקפיטליסטית.

    קביעה זו אולי תשמע כמובנת מאליה. אבל במשך שנים רבות קידשה הספרות המחקרית בתחום העובדים וארגוניהם את ההיסטוריה החברתית, את "ההיסטוריה מלמטה" ואת המבט הסובייקטיבי של עובדים ועובדות, בעודה מזניחה את עולם היחסים, שבתוכו העובדים פועלים ובו הם תלויים. בהקשר הישראלי הדבר נכון במיוחד.

    התובנה העיקרית מהספר של גוז'נסקי, ובעיקר מחלקו הראשון, היא עד כמה מעט אנחנו יודעים על הקפיטליזם הישראלי. אנו חיים זה מכבר בעידן הניאו-ליברלי; זה מכבר ברור, שהקפיטליזם היה הגמוני בחברה הישראלית כבר מראשית ימיה של המדינה ואף קודם לכן – ועדיין מדף הספרים העוסק בהיסטוריה, בכלכלה ובסוציולוגיה של ההון קטן ביותר.

     בספרה של גוז'נסקי העוצמה של ההון ושל הקפיטליזם היא בלב הסיפור. היא מדגישה את ההיסטוריוּת של המרכזיוּת הזו ואת זרועות ההשפעה השונות שלה, אך בעיקר מצביעה על כך, שיש להבינה לעומק. בלעדי הבנה זו, לא נוכל להבין את יחסי ההון עם המדינה ואת יחסיו עם העובדים. באופן טבעי, הספר מתמודד עם העוצמה הזאת בצורה מבנית ומערכתית, מעין מאקרו-כלכלה מדינית של הקפיטליזם, תוך דגש ביחסיו עם המדינה.

     אולם לא נוכל להבין עוצמה זו של ההון ואת השפעתה על עובדים, אם לא נרד לרמה של הענף ושל הפירמה; אם לא נשרטט את ההיסטוריה החברתית של הקפיטליסטים; אם לא נבין את השפה הפוליטית שלהם; אם לא נבין את צורות החשיבה שלהם לגבי תחרות כלכלית, שליטה בעובדים, אי-יציבות פיננסית ותכנונים של עלויות עבודה ושל תשלומי מס.

     במוסדות להשכלה גבוהה בארץ מלמדים מעט היסטוריה כלכלית. אין במוסדות אלה יחידה מחקרית העוסקת בהיסטוריה ובסוציולוגיה של העסקים. ברמת המיקרו, רוב הידע שלנו בתחום פעילות ההון ביחס לעובדים נשען על אוטוביוגרפיות, ביוגרפיות ומספר מחקרים ענפיים. ספרה של גוז'נסקי מוביל אותנו, וזאת בהמשך לספרה הקודם על הקפיטליזם בפלשתינה, בדיוק אל ההבנה, שללא הבנת הקפיטליזם לא נוכל להבין את העובדים.

    דוגמא אחת להמחשת העניין. עבודה סוציאלית הייתה מראשיתה מגזר ציבורי, ולכן כאשר העובדות והעובדים הסוציאליים שבתו ב-1994, הכתובת שלהם הייתה המדינה. בשביתה הגדולה של העובדים הסוציאליים ב-2011, הכתובת נותרה עדיין אותה כתובת, אבל העולם השתנה: חלק משמעותי וגדל של העבודה הסוציאלית הופרט ומנוהל בידי חברות פרטיות. מצב חדש זה מכתיב לא רק מערכות יחסים חדשות לגמרי בין העובדים הסוציאליים למדינה, אלא גם מחדיר למקצוע עצמו מושגים חדשים והנחות חדשות, המועברים לסטודנטים בתחום, כמו גם צורות חדשות לגמרי של תמחור פרטי של רווחה.

המדינה והקפיטליזם

    הפרטת השירותים הסוציאליים משנה את העבודה הסוציאלית ואת מעמד עובדיהם, ולכן חיוני להבין את הכוחות הכלכליים שנכנסו לעסוק בה ולנהלה.

    באופן טבעי, לא רק הקפיטליזם הישראלי הוא מושא ספרה של גוז'נסקי, אלא המדינה עצמה, זהותה ומעשיה בעידן הקפיטליזם הממלכתי ולאחר מכן. הכוונה אינה רק למערכות התלות ההדוקות שיש בינה לבין עובדי המגזר הציבורי, אלא גם לקשרי הגומלין בין המדינה לבין העובדים בעידן ההפרטה המואצת. רבות נאמר בספר על המדינה, על המפלגות שהנהיגוה, ועל התפיסות של הפוליטיקאים שניהלו את כלכלתה. מה שאני מעוניין להדגיש הוא דווקא את נושא ההגנה על עובדים.

    בספרו המפורסם מ-1944, לימדנו קארל פולני על אודות התופעה ההיסטורית של "התנועה הכפולה". המדינה סייעה רבות לקפיטליזם בהשלטת העקרונות של שוק חופשי. אך ככל שתנועת ההתעצמות הזו של ההון הפרטי ושל השוק החופשי גברה, כך התפתחה גם תנועת-נגד, שהניעה בצורה זו או אחרת את המטוטלת לכיוון הנגדי. ביטוי בולט לכך היו מדינת הרווחה והתפתחות החקיקה המגנה על עובדים. אולם הפרדוקס, שלעיתים מכונה "דילמת המטוטלת של פולני", הוא שהמדינה ממשיכה להעניק לשוק החופשי את הכלים למימוש עוצמתו.

     במקרה הישראלי, כפי שאפשר ללמוד מספרה של גוז'נסקי, המדינה היא זו שמנצחת על המסע חסר הבלמים הזה להפרטה. זו המדינה שהעניקה לאנשי השוק החופשי  את הביטחון, כי האתוס שלהם בדבר שוק חופשי שמסדיר את עצמו – מנצח. בלי המדינה, אנו מבינים מהספר, לא ניתן להבין את ההרס החברתי, שגורמת השתלטות האתוס הזה. מכאן משתמע התפקיד המרכזי של המדינה בעולמם של העובדים ובהשפעה של ההפרטה על חייהם לא רק כעובדים אלא כאזרחים, כאנשי קהילה, כצרכנים וכתושבים של עיירה ושכונה.

     הדוגמא של 'מתפרת העצמאות' במצפה רמון מתבקשת מיד. הרי לא נוכל להבין מדוע איבדו עובדות המתפרה הזאת את פרנסתן, אם לא נראה את ההחלטה של משרד הביטחון לרכוש מדי חיילים לא אצלן בדימונה, אלא מעבר לגבולות המדינה. החלטה זו של המדינה שמטה את הבסיס לניהול המתפרה, יצרה מצב שהיה מעבר לכוחן של העובדות להתמודד עמו, והשפיעה עמוקות על הקהילה המקומית שחיה במצפה רמון ועל הרקמות החברתיות העדינות שלה.

העובדים כמעמד

     העובדים מופיעים בספר בצרות שונות: כמעמד חברתי, כמשויכים או כלא משויכים ארגונית להסתדרות או לאיגוד מקצועי, כשותפים לפעולה קולקטיבית של סכסוכי עבודה ושביתות, וכמושאיה של מדיניות כלכלית וחברתית שמשפיעה על תעסוקתם ועל הכנסתם. על כל אלה תמצאו בספר בשפע.

     משלל ההתייחסויות האלה, ברצוני להתרכז בעניין אחד והוא: שאלת היכולת של עובדים להגביל את כוחות השוק.  בספר מנותח התהליך ההיסטורי המעניין, שבו יכולת זו תלויה לא רק בחקיקה שמגנה על עובדים, אלא גם בפעולות עצמאיות של עובדים במקומות העבודה ובשוק העבודה.

     הספר "לחם עבודה" מוביל אותנו בשני נתיביו של התהליך הזה. נתיב אחד מאפיין בעיקר את העשור האחרון, והוא הופעתם של ארגונים של ייצוג עובדים שהם אלטרנטיביים להסתדרות. זהו תהליך גיוס קשה, מלא בעיות ומהמורות פיננסיות וארגוניות, אשר בדרך כלל נתקל בהתנגדות עיקשת מצד ההסתדרות והמעסיקים, שלעיתים קרובות מוצאים עצמם באותה חזית.

     הנתיב השני, שבלעדיו לא ניתן להעריך את היכולת להגביל את כוחות השוק, הוא המגמה הגוברת בעשור האחרון של הכרזת סכסוכי עבודה במגזר הפרטי, על-ידי עובדים צעירים וחסרי מסורת של התנסות איגוד מקצועית. מגמה זו באה לידי ביטוי, למשל, בסכסוכי העבודה ברשתות בתי הקפה "קופי בין" ו-"קופי-טו-גו" בתל-אביב, לפני כמה שנים, ולאחרונה גם בחברות התקשורת "פלאפון" ו-"הוט".

     קשה להעריך עד כמה נטייה זו תעמיק, והאם המאבקים הם חלשים או חזקים בטווח ארוך. אך במידה מסוימת אפשר לראות בתהליכים אלה לא רק תגובה לנטיות המרסנות של האיגודים המקצועיים הניאו-ליברליים, אלא גם מעין ניסיון, לעיתים קרובות ספונטני, חסר גב פוליטי ולא מתוכנן עד הסוף, לתת דחיפה לתנועת הנגד של המטוטלת.

     זה אולי אחד המסרים החזקים בספר: למרות החלקיות של תהליכים אלה והקושי לבלום את התהליכים המבניים שהמדינה מניעה, גוז'נסקי רואה בתנועת נגד זו מקור לא אכזב של תקווה.

פרופ' דוד דה פריס מלמד בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל-אביב. הדברים לעיל נאמרו בערב ההשקה בת"א של הספר "לחם עבודה – מעמד הפועלים הישראלי, מבט עכשווי והיסטורי" מאת תמר גוז'נסקי, פרדס הוצאה לאור, 2013.

את הספר ניתן לרכוש באתר ההוצאה לאור:

www.pardes.co.il/book.asp?pID=1181