אותו שרון מיחידה 101 ועד ההינתקות

Bookmark and Share

הימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה (1982). טבח סברה ושתילה כבר התרחש, ועדת החקירה הממלכתית לעניין הטבח כבר הוקמה, אך טרם פרסמה את הדו"ח שלה.

לנו, הקומוניסטים, הייתה ברורה האחריות המרכזית של אריאל שרון, אז שר הביטחון, למלחמה, לקורבנותיה הלבנונים, הפלסטינים שבמחנות הפליטים, והישראלים. איני זוכרת של מי הייתה היוזמה, אך התחלנו לשאת בהפגנות ובאירועי מחאה את השלט: "רוצח" על רקע דמותו של שרון.

כדי לחזק את התהודה הציבורית של האישום הזה, נהגנו לברר, היכן אמור שרון להופיע, ושם היינו מתייצבים בפתח האולם עם השלטים המכוונים נגדו. פעם עמדנו ליד בית סוקולוב, שם עמד להופיע במסיבת עיתונאים. אפילו שרון, שנודע בשליטה העצמית שלו, התרגז כאשר ראה את השלטים שאחזנו.

אריאל שרון, שמת בסוף השבוע לאחר שמונה שנות תרדמת, היה בשר מבשרו של הממסד הצבאי והפוליטי במשך עשרות שנים. הוא היה נטוע בתחילת דרכו במפא"י, אך הגיע לממשלה כאיש ליכוד. הכשרתו המפא"יית וזהותו הליכודית סייעו לו לשטות בציבור הישראלי, כאילו הוא "איש של כולם".

אולם שרון לא הסתפק בלהיות כמו כולם. הוא התאמץ לבלוט כמבצע פעולות רצח אזרחים פלסטינים (הפיקוד על יחידה 101, אשר תקפה מחנות פליטים פלסטינים בשנות ה-50, למשל), וכמבצע פעולות הדיכוי החריפות ברצועת עזה בשנות ה-70, בעת שכיהן כאלוף פיקוד הדרום. הוא שיקר והונה, כדי שיוכל לכבוש את ביירות ב-1982. הוא ביצע בגופו את הפרובוקציה ברחבת מסגד אל אקצה (ספטמבר 2000), שבעקבותיה פרצה האינתיפאדה השנייה. שרון היה ראש הממשלה בעת מלחמת עזה 2002, ואחד הדוברים הבולטים נגד הסכם אוסלו. במגוון תפקידיו המיניסטריאליים, פעל באופן שיטתי לבניית התנחלויות בשטחים הכבושים ולעיקום החוק, כדי להכשירן משפטית.

כאשר מילא את תפקיד שר הבינוי והשיכון בממשלת שמיר, הגה שרון ב-1991 את תכנית הייהוד של ואדי עארה שכונתה "תכנית שבעת הכוכבים". תכנית זו כללה הקמת יישובים יהודיים באזור הגבעות שמזרחה ליישובים הערביים, תוך חניקת אפשרויות ההתפתחות שלהם.

מוחמד נפאע ואני, שנינו חברי כנסת טריים בסיעת חד"ש, החלטנו להביע את התנגדותנו לתכנית הזאת בעימות ישיר עמו לעיני המצלמות. לשם כך ביררנו מתי הוא מגיע לשטח של התוכנית, ואז התעמתנו איתו על תכניתו הגזענית לנוכח עיניהם המשתאות של העיתונאים.

לשרון הייתה תרומה מיוחדת, אישית, הן למלחמות הכיבוש, הן לנישול מהקרקע של האזרחים הערבים בישראל, והן להקמת הליכוד כמפלגת הימין המרכזית. עם רקורד כזה, כאשר נבחר לראשות הליכוד ואחר כך לראשות הממשלה, היו שהופתעו כאשר יזם את ההינתקות מרצועת עזה ב-2005.

ההפתעה הייתה כה גדולה, עד שגם אנשי שמאל נפלו בפח והתייצבו לימינו בתירוץ, שההינתקות כוללת פינוי של ההתנחלויות שהיו ברצועה. שרון נהנה מאוד מהתמיכה הרחבה שזכה בה, לעומת ההתנגדות המצומצמת יחסית מצד הימין הקיצוני. הוא נהנה בעיקר, יש להניח, כאשר נזכר כיצד ועדת החקירה לטבח בסברה ובשתילה הטילה עליו אחריות לזוועה וקבעה שעליו לפרוש מתפקידו כשר הביטחון.

אולם שרון, התחמן הפוליטי, פעל באופן מובהק לפי המדיניות של מורו מנחם בגין. בחותמו על הסכם השלום עם מצרים, נקט בגין במדיניות של 'טובה ציפור אחת ביד, מאשר שתיים על העץ'. בגין העריך, כי הוויתור על סיני והשגת השלום עם המדינה הגדולה באזור, יבטיחו לו את המשך השליטה בגדה ובעזה לטווח ארוך. שרון, בהולכו באותו תוואי, העריך כי ויתור על הרצועה המאוכלסת בצפיפות, תשאיר בידי ישראל את השליטה בגדה, שם הוקמו מרבית ההתנחלויות, אשר למאה מתוכן הוא אישית אחראי.

שרון העניק חשיבות מיוחדת לכל שהחלטת ההינתקות תתקבל על ידו באופן חד-צדדי, כדי שבשום מקרה הוא לא יגיע להסכם עם הפלסטינים, עם אש"ף שנוא נפשו, שלעקירתו מביירות ייחס חשיבות מיוחדת עוד ב-1982.

שרון גם היה הארטיסט הראשון בימין הליכודי, אשר הכריז באוקטובר 2002 (נאום לטרון) על תמיכתו בכינון מדינה פלסטינית, מבלי שתהיה לו כוונה כלשהי ליישם את ההכרזה, לפרק את ההתנחלויות ולחזור לקווי ה-4 ביוני 1967. נתניהו, בהכריזו בנאום בר-אילן על תמיכתו הווירטואלית בעקרון של שתי מדיניות לשני עמים, הלך בעקבות שרון, אשר כזכור הלך בעקבות בגין.

כדאי לזכור זאת בימים אלה של טיולי ג'ון קרי באזור.