פועלי אופקים מול הון ושלטון

Bookmark and Share

על רקע מספרם המועט של המחקרים והספרים העוסקים בניתוח מצבם ומאבקיהם של הפועלים וכלל השכירים בישראל, ראוי לציון ספרה של ד"ר שני בר-און מאוניברסיטת בן-גוריון, העוסק בפועלי אופקים.*

    אופקים הוקמה בנגב המערבי ב-1955 עבור מהגרים יהודים מצפון אפריקה, אשר הובאו למקום הישר מהנמל. המשותף להם היה, כפי שבר-און מנתחת – העדר משאבים עצמיים, מחסור כלכלי ופרנסה התלויה בהחלטות הממשלה.

    בשלב הראשון, עבד שיעור זעום מהתושבים כשכירים קבועים, בעוד שרוב המפרנסים הועסקו באופן חלקי בעבודות ממשלתיות יזומות באזור. משפחות במצוקה חיו גם על תלושי מזון.

    הימצאותו של כוח עבודה זמין, המסתפק בשכר נמוך משום שאין לו חלופות תעסוקה של ממש, משכה לעיירה מפעלים פרטיים קטנים. מדיניות הממשלה בתחילת שנות ה-60 שמה במרכז הקצאת קרקע ומתן מענקים והטבות לבעלי הון שיקימו באופקים מפעלי טקסטיל. כך הוקם המפעל אופ-אר, שחלק משמעותי מהספר מוקדש לתולדותיו.

     בר-און מביאה נתונים המוכיחים, כיצד מדיניות הממשלה העדיפה את ההון ומסכמת: "העובדים לא זכו להגנה מעוגנת על תנאיהם, ואילו היזמים זכו לכל סיוע אפשרי… בכך הוצבו היסודות לחדירתו הגוברת של תהליך עבודה קפיטליסטי, עם חלוקת העבודה האופיינית לו" (עמ' 46).

    בשלב מסוים, הנהלות המפעלים נתקלו במחסור בפועלים המוכנים לעבוד בתנאים ירודים. הממשלה מצידה הצדיקה את השכר הנמוך באמצה את טיעון המעבידים בדבר רווח נמוך. ובניסוחה של בר-און: "השכר הנמוך, שהיה הגורם העיקרי לסירובם של עובדים לעבודה ב'אופ-אר', הוצדק במונחים קפיטליסטיים, קרי – רווח קטן" (עמ' 119).

    לאחר כיבוש רצועת עזה ב-1967, גילו הנהלות מפעלי הטקסטיל עניין רב בהעסקת פועלים פלסטינים, להם ניתן היה לשלם שכר נמוך אפילו יותר משכרם של פועלות ופועלי אופקים, ובמקביל לתבוע מהם השקעת מאמץ רבה יותר. "העובדים מרצועת עזה זוהו מיד עם ייצור יעיל במיוחד" (עמ' 126), כלומר רווחי במיוחד, ושיעורם עלה עד לשליש מפועלי אופ-אר.

    אך בעוד שפועלי אופ-אר תושבי אופקים היו מאורגנים, ההסתדרות לא ארגנה את הפועלים הפלסטינים, ואלה גם לא יוצגו בידי ועד העובדים. הבידול בין הפועלים משתי הקבוצות היה אינטרס של ההנהלה, אשר במכתבים לעובדים אפילו הזהירה אותם מ-"מצב ההיגיינה הירוד" של הפלסטינים. ועד העובדים שהיה רגיל לעבוד יד אחת עם ההנהלה, שיתף פעולה עמה גם "בהדרת הפלסטינים מתנאי הרווחה שסופקו לשאר העובדים" (עמ' 123).

    בר-און מסכמת פרק כואב זה: "'ההגזעה' הייתה דו-כיוונית: מרגע שנתפסו הפלסטינים כ-'גזע', הפכו גם הישראלים ל-'גזע' – אך בעל מעמד מועדף. ברטוריקה של מועצת פועלי אופקים נמצאו עדויות כי ישנן 'עבודות ליהודים'. 'ההגזעה' של הפלסטיני פעלה במהופך לייצורו של 'גזע' יהודי אשר אינו 'מסוגל' לעבודות 'שחורות'"  (עמ' 124).  

    במקביל לנושא הבידול בין הפועלים הישראלים, תושבי אופקים, לבין הפועלים הפלסטינים, התמודדה חברת אופ-אר גם עם משבר בשיווק התוצרת. זאת על רקע מדיניות הליברליזציה, שהנהיגה ממשלת הליכוד, אשר כללה הורדת מכסים והתנערות ממחויבות של ממשלות קודמות להבטיח תעסוקה בעיירות פיתוח.

    תרומה חשובה תרמה בר-און בספרה לניתוח של התופעה שהיא מכנה "שביתת סגירה" – שביתת סולידריות של עיירה שלמה עם מפוטרים. בדצמבר 1980 הודיע מנכ"ל התשלובת על סגירת אופ-אר. בתגובה, התבצרו הפועלים במפעל. בהמשך שבתו לאות סולידריות גם עובדים במפעלים אחרים, סוחרים ומוסדות ציבור, והתושבים ערכו הפגנות בכניסה לעיירה וכן מול הכנסת. במהלך ההפגנה בירושלים תקפו שוטרים את המפגינים ופצעו כמה מהם.

    שביתת סגירה, כשביתת סולידריות של הקהילה המקומית עם מפוטרים, התרחשה באופקים גם בעקבות סגירתו של המפעל אומן, שפועליו התבצרו בו במשך חודשיים. בר-און מגיעה למסקנה, כי סגירת מפעל הניבה שביתת סגירה, כאשר היישוב סבל משיעור אבטלה גבוה וכאשר המפוטרים היו בעלי ותק עבודה רב באותו מפעל.

    בספרה עשתה בר-און שילוב מועיל בין נתונים שדלתה מארכיונים שונים לבין עדויות שאספה מפי פועלים ונושאי תפקידים באופקים; בין נתונים כלכליים לבין ניתוח המצב החברתי; בין בחינת התמורות במדיניות הממשלה לבין המחיר ששילמו פועלי אופקים כשוק עבודה נבדל ונמוך משוק העבודה הכללי, אשר הותיר תושבים רבים ללא אמצעי קיום.

 * שני בר-און, "אורגים קהילה, עובדים באופקים 1981-1955", הוצאת מאגנס, ירושלים, 2013, 190 עמודים.