Bookmark and Share

זה קרה במארס 1997, בימי ממשלת נתניהו הראשונה. ועדת העבודה והרווחה של הכנסת (בה הייתי חברה) עסקה אז בהכנתה לקריאה שנייה ושלישית של הצעת חוק שאיחדה הצעות חוק פרטיות לשיפור חוק שכר מינימום. סעיפי הצעת החוק כללו בסופו-של-דבר את העלאת שיעורו מ-45% ל-47.5% מהשכר הממוצע (תוספת של 200 שקל) ואת הוצאת הפרמיות מתחשיב שכר המינימום.

    למרות שמפלגת העבודה הייתה אז באופוזיציה, נציגיה בכנסת ובהסתדרות התגייסו לסייע למעבידים ולאוצר לבלום את מהלך החקיקה. ביוזמת ההסתדרות, למשל, הגיעו לאחת הישיבות פועלים ממפעל טקסטיל שהודרכו לומר, כי העלאת שכר המינימום תוביל לפיטוריהם.

    במסגרת אותה התנדבות לסייע לאוצר ולמעבידים, פנה אלי יום אחד ח"כ מהעבודה ושאל, אם אני מוכנה לפגוש את דן פרופר, שהיה אז יו"ר אוסם ונשיא התאחדות התעשיינים. נעניתי להזמנה. בשיחה עמו, שנערכה בחדר של סיעת העבודה, הסביר לי פרופר, לאיזה אסונות חברתיים תוביל ההעלאה המוצעת בשכר המינימום. שאלתי אותו, האם הוא אישית היה יכול להתקיים על שכר מינימום, שגובהו באותה עת היה 2,100 שקלים. פרופר התחמק מתשובה ישירה, ואני יצאתי מהחדר.

    נזכרתי באירוע הזה, כאשר קראתי ב-"כלכליסט" (7.12) את תגובתו הלוחמנית של דן פרופר (המשמש גם היום בתפקיד יו"ר אוסם) להסכם שנחתם לאחרונה בין ההסתדרות והתעשיינים בדבר העלאת שכר המינימום: "זו אינה העת להעלאת שכר מינימום. אסור להעלות שכר בתקופת האטה". חלפו כ-15 שנה, ודן פרופר בשלו: נלחם בהעלאת שכר המינימום.

    אבל פרופר, העומד על משמר האינטרסים של המעבידים, כנראה למד לקח מאותה פגישה בכנסת. בתגובה המצוטטת הוא כלל גם את המשפט הבא: "שכר המינימום, גם אחרי ההעלאה שסוכמה, הוא נמוך מאוד ואי-אפשר להתקיים ממנו".

    רגישות חברתית, מסתבר, חשובה ליחסי הציבור של יו"ר חברה, שרווחיה (לפני מס) ב-2014 צפויים להגיע לחצי מיליארד שקלים…