עבודה, חצי עבודה

Bookmark and Share

בנספח הלוחות של הדין וחשבון השנתי של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2013 (שפורסם בספטמבר 2014), נחבא לו בעמוד 347 לוח, אשר כטיפה בים משקף את יחסן של ממשלות נתניהו לבעיית האבטלה.

הלוח מספר לנו כי ב-2002, לפני שנתניהו מונה לשר האוצר (בממשלת שרון), נרשמו בלשכות התעסוקה כ-91 אלף מחפשי עבודה. באותה שנה נשלחו למעלה מ-13 אלף מהם (14.3%) להכשרה מקצועית על חשבון המדינה.

חלף עשור, שבמהלכו הספיק נתניהו לעמוד בראש שתי ממשלות, וב-2013 טרחו להירשם בלשכות 69 אלף מחפשי עבודה, אך רק 212 מהם (0.3%) נשלחו להכשרה מקצועית.

הירידה התלולה במספרם של מחפשי העבודה שקיבלו הכשרה מקצועית סותרת לכאורה את השינויים בשוק העבודה הנוכחי, שבו מקצועות מתיישנים במהירות וחדשים צצים בעקבות תמורות טכנולוגיות וארגוניות. אך היא נעשית הגיונית, כאשר מחברים אותה עם העלייה התלולה במספר השכירים בישראל המועסקים בעבודות ארעיות (זמניות) או במשרות חלקיות בניגוד לרצונם: הרי מי שלמד לדעת, כי הסיכוי שלו לקבל הכשרה מקצועית שתשפר את סיכוייו בשוק העבודה הוא אפסי – גם לא יטרח להירשם בלשכה וגם יסתפק במה שהוא מצליח להשיג, אפילו אם זו עבודה ארעית ו/או חלקית.

 נוגסים בדמי האבטלה

הקיצוץ הדרסטי בתקציב ההכשרה המקצועית למובטלים אינו השוט היחיד המאלץ מחפשי עבודה, ובעיקר צעירים ובני למעלה מ-50, להסתפק בכל עבודה. באותן שנים בהן נדרסה ההכשרה המקצועית, פעלו הממשלות  בשיטתיות גם לצמצום זכותם של מובטלים לדמי אבטלה.

מאז חוקק חוק ביטוח אבטלה ב-1973, צומצמו זכויות המובטלים לדמי אבטלה בשלושה מישורים: העלו את התקופה המינימלית שבה דורש דמי האבטלה נדרש לעבוד כתנאי להכרה בזכאותו; קיצצו בגובה דמי האבטלה למי שעמד במבחן חודשי העבודה שצבר; והפחיתו את התקופה המירבית (ימים בשנה) שהמובטל יקבל בה דמי אבטלה. המהלכים השיטתיים האלה גרמו לכך, שפחות ופחות מפוטרים שנרשמו בלשכות התעסוקה קיבלו דמי אבטלה.

בהשוואה בינלאומית שפורסמה לאחרונה נחשף, כי בעוד שבספרד קיבלו דמי אבטלה 42% מהמובטלים, בדנמרק – 68%, ובצרפת – 80%, הרי בישראל קיבלו רק 23% מהמובטלים דמי אבטלה (מקוצצים, כמובן).

 מטרת הקיצוצים

הקיצוצים השיטתיים בדמי האבטלה והחיסול בפועל של ההכשרה המקצועית הוצגו בפני הציבור כצעדים כלכליים מועילים שמטרתם לצמצם את מספר המובטלים. אך מה שלא נאמר לציבור, אך היה המטרה העיקרית של המהלכים האלה הוא, שהם נועדו לספק כוח עבודה זמין ובהיקף רב עבור מישרות ארעיות, חלקיות ובשכר נמוך.

הביטוח הלאומי דיווח, כי בנובמבר 2014 עבדו 22% מהשכירים (רובם נשים) בעבודה חלקית. במקביל דיווח האתר AllJobs ("ידיעות אחרונות", מוסף "ממון", 28.12), כי גדל והולך ההיצע של עבודות מזדמנות בשכר נמוך, שרבות מהן מוגדרות בשמות הבלתי מחייבים – "עבודות כלליות", עבודות בענף המסחר ו-"עבודות סטודנטים".

המשרות האלה מוצעות בשכר מינימום, כאשר לגבי חלקן השכר בפועל (בעיקר בחקלאות ובמסחר) נמוך אפילו משכר המינימום. אך כאשר גדלים החורים ברשת הביטחון החברתית (דמי האבטלה, ההכשרה המקצועית, וגם הקיצוצים החריפים שהיו בקצבות הילדים ובגמלה להבטחת הכנסה), רבים ממחפשי העבודה אינם יכולים להיות בררנים.

כך מתרחבת התופעה, שיותר יותר עובדים (בעיקר נשים, אלה המתגוררים בפריפריה, ערבים, פליטים) נאלצים להחליף מקום עבודה פעמיים ויותר בשנה, אינם צוברים זכויות סוציאליות, ומתפשרים על סוג העבודה שימלאו.

 מיהם המובטלים? 

המציאות הישראלית העכשווית, שבה בכל שנה נשלחים לאתרים למציאת עבודה או ישירות למעסיקים מיליונים של קורות חיים, המבטאים תקווה למצוא עבודה או להשיג עבודה עם אופק תעסוקתי – מחדדת את השאלה, האם נתוני האבטלה הרשמיים מייצגים את רמת האבטלה בפועל.

נתונים שפרסם לפני כשנה בני פפרמן, ראש המינהל לתכנון וכלכלה במשרד הכלכלה ("דה מרקר", 28.1.14), הציעו חישוב אחר, עדכני יותר של מספר המובטלים.

ב-2013, שיעור האבטלה הרשמי היה 6.2% מכוח העבודה ומספר המובטלים בממוצע שבועי היה 235 אלף. פפרמן הציע להוסיף לנתוני האבטלה את אלה העובדים במשרה חלקית או בהעסקה ארעית בניגוד לרצונם, וכן את אלה שכבר התייאשו מחיפוש עבודה אך זקוקים לעבודה – והגיע לנתון כפול: לפי חישובי פפרמן, ב-2013 היו בפועל 500 אלף מובטלים, ושיעורם היה 13.5% מכוח העבודה.

נתוני פפרמן מלמדים, כי נתניהו הצליח להשיג את מטרתו מלפני עשור: להגדיל את רווחי המעסיקים באמצעות שוק עבודה שבו מאות אלפים נדחקים לעבודות בשכר נמוך, לעבודות ארעיות וחלקיות; שבו גם עובדים משכילים ובעלי מקצוע (למשל: עו"ס) מועסקים בשכר מינימום; שבו העניים (ובעיקר ערבים ונשים) נאלצים לעבוד בכל מה שימצאו.