כך הרסה ההסתדרות את האפשרות לאביב יהודי-ערבי

Bookmark and Share

מאת עודה בשאראת

ביקורת הספר פורסמה לראשונה באתר "הארץ",  20.01.2015

"בין נישול לניצול: שכירים ערבים — מצבם ומאבקיהם", תמר גוז'נסקי. הוצאת  פרדס, 231 עמודים

רבים מדברים על האביב הערבי שהתחולל לפני כמה שנים, אבל אביב אחר, יהודי־ערבי דווקא, נשכח זה מכבר. תמר גוז'נסקי מזכירה אותו בהרחבה בספרה החדש: "בין נישול לניצול: שכירים ערבים — מצבם ומאבקם". גוז'נסקי מספרת על שביתה ענקית שפרצה ב-9 באפריל 1946. בהתחלה שבתו 500 עובדי דואר ביפו ובתל אביב. "למחרת הצטרפו אליהם עובדי הדואר והטלגרף בערים אחרות. בהמשך הצטרפו לשביתה 7,000 פועלי הרכבת, וכחלוף שבוע מתחילת השביתה היא הקיפה כבר את כל עובדי הממשלה".

לפי גוז'נסקי היתה השביתה "חסרת תקדים בהיקפה ובאחדותה (הערבית־יהודית). הממשלה הורתה לצבא לשבור את השביתה באמצעות הפעלת הדואר והטלגרף, אך הניסיון כשל.במהלך השביתה ניצבו משמרות משותפות של יהודים וערבים בחזית בתי הדואר,והשובתים זכו באהדה ציבורית רבה".

שביתה זו עוררה את כל השדים מרבצם. המנהיג הקומוניסטי אליהו גוז'נסקי כתב: "הריאקציה הערבית והיהודית הרגישה סכנה חמורה לעצמה בשילוב של שביתה כללית עם מאבק פוליטי־מעמדי, והתגייסה ללא סייג לימין הממשלה. 'פלסטין' (יומון ערבי) הכריז שהשביתה היא ציונית, 'דפי צהרים' מחיפה ו'ידיעות אחרונות' צעקו לעומתו, כי זוהי שביתה של 'הליגה הערבית'" (עמ' 72).

שנתיים אחרי השביתה הענקית, התחוללה מלחמת 1948. האם אפשר להבין איך התגלגלו הדברים ממאבק הרואי שבו פועלים משני העמים נאבקו יחד נגד הבריטים אל המלחמה ההיא? גוז'נסקי משחזרת את הגשר ההרוס ומנסה להאיר שטח חשוך — מאבקו של מעמד הפועלים הפלסטיני. אם תחום זה יישאר עלום, יהיה קשה להתווכח עם האימרה שעל פיה, ההתפתחות הטרגית היתה הכרח טבעי. מפני שאם בוחנים את האירועים בזמן אמת, יתברר שמכת הטבע הזאת היתה בעצם מעשה ידי אדם.

כמה עולה עבודה עברית

העשייה המשותפת העניפה של עובדים יהודים וערבים לא נגדעה בגלל הקונפליקט, אלא, בעיקר, בגלל מדיניות ההסתדרות, שעמלה על הפרדה. דווקא במקום היחיד כמעט שבו יהודים וערבים נפגשו כשווים, וכבעלי אינטרסים משותפים, פעלה ההסתדרות למוטט את שיתוף הפעולה הטבעי. באותה עת היה שלטון המנדט המעסיק הגדול במשק, ואם הכוונה של התנועה הציונית היתה להילחם במנדט, היה עליה לטפח דווקא את האחדות היהודית־ערבית.

אלא שאז נוצר המונח הבעייתי "עבודה עברית", שתורגם למונח בעייתי לא פחות: "כיבוש העבודה" — מידי הערבים כמובן. הסיסמאות השוביניסטיות החליפו את עידן "הסולידריות הפועלית" ו"המאבק המעמדי".

הנה דוגמה בולטת ל"כיבוש העבודה": חברת סולל בונה ההסתדרותית קיבלה עליה, ב–1937, "לתפקד כקבלן לעבודות סבלות בנמל (חיפה), כשהיא גובה מהנהלת הנמל תעריף זהה שקיבל קודם הקבלן הערבי… כדי להתמודד כלכלית עם תעריף זה ובכל זאת להעסיק יהודים, הוסכם בין ההסתדרות למוסדות הציוניים, כי השכר של הפועלים היהודים יסובסד בידי הסוכנות היהודית באמצעות רכישת מיכון לעבודת הסבלות" (עמ' 33). משמעות הדבר הייתה לעבוד ולהפסיד, וגירוש הפועל הערבי היה השכר.

ספר זה מנפץ אפוא את המיתוס הציוני שהערבים הם אלה שפתחו בהתנגשויות נגד היהודים. הנה, לפחות בזירת העבודה המאורגנת, התנועה הציונית היא שיזמה את העימות.ועל כן, כל התיאוריות הנוצצות שהופצו בחו"ל, שהציונות תפעל לגאולת העובד הערבי מהפיאודלים, התנפצו בכניסה לארץ. ההנהגה הציונית לא פעלה לקפח את העובד הערבי, אלא לעקירתו. מבחינה זו, הפיאודלים היו יותר רחומים. לשם כך חיפשה ההסתדרות, לפי גוז'נסקי, "שלום בית" בין העובדים היהודים לבין המנדט.

מדיניות הפירוד של ההסתדרות לא התקבלה היטב בחוגי העובדים היהודים, שבאו ברובם ממזרח אירופה והיו בעלי מודעות מעמדית גבוהה. כדי לשכנעם עמלה ההסתדרות לצייר דמות מפלצתית לערבי: "הפועל הערבי משועבד ללאומנות ולקנאות דתית, ואינו מתנגד לעבודה בלתי מאורגנת" (עמ' 42).

החוש המעמדי הבריא של כמה עובדים יהודים קומוניסטים עורר אותם להתנגד לסילוקם של פועלים ערבים מהפרדסים בנס ציונה. דוד בן־גוריון, מזכ"ל ההסתדרות אז, היה מי שהורה לנהל "משפט חברים", וגם נשא במשפט את נאום התביעה נגד 31 העובדים,שמחאתם הוגדרה "בלתי חוקית". בכרוז שהפיצו הפועלים נכתב כי כוונת מפא"י "לדחוק רגלי הפועל הערבי, והפועל היהודי מתנגד להיבנות על חורבנו של הפועל הערבי" (עמ' 38). במקרה אחר, כשהקומוניסטים פעלו למען כינון ארגון משותף לעובדי הרכבת, הם הועמדו ל"משפט חברים" והואשמו ב"הפרת משמעת ההסתדרות ופעולות מחפירות נגדה".

המאבק המעמדי הביא יותר מפעם אחת לפעולות סולידריות בין שני העמים. כך, למשל, בעקבות לחץ של העובדים, "ההסתדרות תמכה בשביתתם של 35 עובדים ערבים בבית החרושת למרצפות של האחים וילנד" (עמ' 42). בניצניו של מאבק משותף אפשר היה להבחין כבר בשנות ה-20: בשביתת נהגים ב-1924, ובשביתות של פועלי פרדסים בנס ציונה וברחובות, גם הן ב-1924.

היו גם מקרים עצובים. במפעל נשר, בתחילת שנות ה–20, הועסקו פועלים יהודים ו–30 פועלים מצרים. ב-1924 הכריזו 274 העובדים היהודים שביתה להעלאת שכרם, וביקשו מהעובדים המצרים להצטרף לשביתה. כעבור חודשיים של שביתה הסכים הבעלים להיענות לחלק מתביעות העובדים, ואילו העובדים המצרים גורשו על ידי הבריטים מהארץ (עמ' 50).

מאלפת במיוחד היא הדוגמה של ועד עובדי הרכבת. לפי גוז'נסקי, ארגון העובדים, שהוקם ב-1919, היה הראשון שאיחד בשורותיו יהודים וערבים. אך מאחר שהפועלים הערבים היו הרוב וקיבלו שכר נמוך, וכדי שהעובדים היהודים לא יעזבו, נאלצה ההסתדרות להסכים בתקופות מסוימות לשיתוף פעולה אקראי עם העובדים הערבים". העובדים הערבים ברכבת אף דחו את ההצעה להקים שני ארגונים לאומיים שישתפו פעולה, ודרשו ארגון פועלים עצמאי שלא יהיה קשור בהסתדרות", כותבת גוז'נסקי.

היא מצטטת את מזכיר סניף ירושלים של הסתדרות פועלי הרכבת, הקומוניסט צבי הורוביץ, שאמר: "החלטנו בסניף המפלגתי לאחר דיון לארגן הפועלים הערבים ולהקים יחד איתם הסתדרות פועלי רכבת יהודים וערבים". בפגישה עם הפועלים הערבים השתתף בן־גוריון, "והכריז שהוא תומך ביוזמה". אך הוא לא עשה "דבר להגשמת דבריו היפים, והנהגת ההסתדרות פעלה להכשלת כל תוכנית להקמת ארגון פועלים אינטרנציונליסטי" (עמ' 55).

טרף קל לספסרי עבודה

מעמד העובדים הערבים צמח במהירות כתוצאה מהכיבוש הבריטי, שהקים נמל מודרני, פסי רכבת ומחנות צבא. רבבות חקלאים ערבים עברו למקומות עבודה אלו. שם נחשפו לפעילותו של איגוד מקצועי, שהעמיק את מודעותם המעמדית והפוליטית ואת ההקשר האינטרנציונלי של מאבקם.

בעוד שארגון העובדים בקרב היהודים היה חלק אינטגרלי מהתנועה הציונית ונוצל למען מטרותיה, תנועת הפועלים הפלסטינית נהנתה מחופש פעולה. בראשה עמדו פעילי השמאל, שבעיניהם היה המאבק המשותף עיקרון יסודי. בשנות ה–40 הוקם קונגרס הפועלים הערבים (בהנהגת הקומוניסטים), שלימים איגד בשורותיו 30 אלף עובדים.

אחרי 1948 נותר הרוב המכריע של העובדים הערבים חסר עבודה. בבתי הזיקוק בחיפה, למשל, הורשו כמה עובדים ערבים לחזור לעבוד באמצעות העסקה בידי קבלן ובתנאים ירודים (עמ' 90). בגלל מדיניות הסגר הצבאי על כפריהם, נותרו הערבים טרף קל לספסרי עבודה, ומתן רישיונות מעבר ממקום למקום נוצל ללחצים פוליטיים ולסחיטה כספית.

גוז'נסקי מספרת על 14 עובדים מכפר נחף שבצפון, שעבדו שלוש שנים בעבודות קבלניות, וכשביקשו להעלות את השכר, הלשין עליהם הקבלן למשטרה שהם עובדים ללא רישיון עבודה, ובית המשפט הטיל על כל אחד מהם קנס (עמ' 80). ההסתדרות, בימים ההם, שיתפה פעולה לעתים עם מנגנון הממשל הצבאי: "עובדים של לשכות העבודה ההסתדרותית השתתפו בפעולות מצוד נגד הפועלים הערבים" (עמ' 82). מהצד האחר: "כאשר בינואר 1949 שבתו עולים חדשים ברמלה במשך ארבעה ימים" במחאה על תנאי עבודה ירודים, "מזכירות לשכת העבודה ההסתדרותית גייסה מובטלים ערבים מרמלה לעבודות קטיף ברחובות" (עמ' 83).

עשרות שנים של מערכה דמוקרטית לאחדות מעמדית נשאו פרי לבסוף: ב-1966 אישרה ההסתדרות חברות מלאה של עובדים ערבים, ובהמשך, ובעקבות מאבק נוסף, הוקמו מועצות פועלים נבחרות ביישובים ערביים.

גוז'נסקי מספרת סיפור הרואי של אנשים שמסרבים גם בתנאים הקשים ביותר להיכנע לסוף העצוב. הפועלים הערבים של ימי המנדט סללו את דרכם של שכירים ערבים היום, בהתארגנות איגוד־מקצועית בחברות התקשורת (סלקום, הוט), בחברות ההיסעים ועוד.

כדאי לשים לב לתפקיד המיוחד של הנשים הערביות באיגוד מקצועי. עאידה ראס, יו"ר ועד העובדים במועצה המקומית קלנסואה, אומרת: "לנשים בהנהגה יש מאפיינים דומים: חשיבה קולקטיבית, דאגה לפרט, גיבוש חברתי של העובדות והעובדים, דאגה שאיש לא יישאר מאחור" (עמ' 186). ואילו נסרין עבד אלחי, שנבחרה ליו"ר ועד עובדי עיריית טייבה, אומרת: "נשים חזקות יותר ונאבקות יותר" (עמ' 184).

אולי זה הזמן, כעבור 69 שנים, להקים את "תנועת 9 באפריל". ואם התאריך תפוס, ראוי שתהיה "תנועת 1946". כמה יפה היה מצדה של ההיסטוריה אילו המשיכה בדרכה של שנת 1946, שנת האחדות, ולא בדרכה של שנת 1948, שנת הפירוד. גם עכשיו לא מאוחר לתקן.