1 במאי – מאבק מעמדי או קבוצות זהות?

Bookmark and Share

כמו אופנות בתחום הצריכה (דגמי מכוניות, בגדים, תכניות טלוויזיה), צצות בעולם אופנות גם בתחום הדיווח בנושאים חברתיים. אופנות אלה הגיעו, אף כי באיחור מסוים, גם לישראל.

על רקע המשבר העולמי, שהחל ב-2008, ובהשפעת המחאה החברתית של 2011, ממשיכה לצבור תאוצה אופנה של הצגת נתונים וניתוחים לגבי התעשרות הטייקונים, לגבי פערי שכר ולגבי היבטים שונים של אפליה. אפילו שוחרי השוק החופשי ועיתונים בורגניים דנים בכובד ראש בתופעות אלה.

התפשטות הניתוח החברתי הביקורתי היא בהחלט אופנה רצויה, ובלבד שנזכור, כי הצגת נתונים על פערים כשלעצמה אינה מובילה את הכותבים בהכרח למסקנות מרחיקות לכת לגבי הקפיטליזם עצמו כמשטר של ניצול, אפליה ופערים. להיפך: כותבים רבים מתאמצים מאוד להוכיח, כי הבעיה אינה בקפיטליזם, אלא ב"כשלים" או במדיניות שגויה, ולכן גם הפתרון מבחינתם הוא בשיפוץ, אך לא בשינוי מהפכני מן היסוד של היחסים המעמדיים – "עולם חדש מן היסוד נקימה".

ה-1 במאי, יום המאבק הבינלאומי של העובדים, מבטא את ההכרה המעמדית בדבר אינטרס המשותף לכל השכירים בעולם מעצם מעמדם החברתי כחסרי אמצעי ייצור וכתלויים לפרנסתם בשכר. אחדות זו, שמזין ה-1 במאי, היא התשובה של העובדים למאמץ התמידי של המעבידים להסתיר את היות העבודה הבלתי-משולמת  מקור הרווח שלהם. היא גם תשובה פועלית מהותית לאינטרס ההפוך של המעבידים ללבות תחרות קיומית בין השכירים לבין עצמם באמצעות אבטלה, כמו גם באמצעות ליבוי איבה על בסיס לאומי, אתני ותרבותי, דחיקת עובדים לשוקי עבודה משניים, כיבושים ומלחמות. ובמילים של קרל מרקס ב"מניפסט המפלגה הקומוניסטית": "תנאי להון הוא העבודה השכירה. העבודה השכירה עומדת אך ורק על התחרות הפועלים בינם לבין עצמם".

התפיסה המעמדית מציינת את הסתירה הראשית בכל חברה קפיטליסטית – הסתירה בין ההון לעובדים, אך מעולם לא התעלמה משלל ההבדלים והעימותים האחרים. להיפך, היא שילבה תמיד את הקריאה לאחדות מאבק של העובדים באשר הם שכירים עם מערכה שאינה מתפשרת נגד כל גילוי של אפליה, דיכוי והדרה בשוק העבודה ובספירה הציבורית בכלל.

פרסומים ישראליים רשמיים מאששים את קיומם של פערים מגדריים ולאומיים בשוק העבודה הישראלי. כך, הכנסה חודשית (ברוטו) של שכיר גבר גבוהה ב-50% מהכנסת השכירה, ובחישוב לשעה – שכר הגבר גבוה ב-18% משכר האישה. 

מאותם פרסומים גם עולה שאפליית הערבים בשוק העבודה חריפה מאפליית הנשים. הכנסה חודשית ממוצעת של שכיר יהודי (במקרה הזה אין הבחנה בין גברים לנשים) גבוהה ב-50% מהכנסת השכיר הערבי. אך בעוד שהפער בשכר החודשי בין נשים לגברים מוסבר במידה רבה במספר הנמוך יותר של שעות העבודה השבועיות של נשים, הרי גורם זה לא קיים באפליה הלאומית: בחישוב של השכר לשעה, ההכנסה מעבודה שכירה של יהודי גבוהה מהכנסתו של ערבי ב-54%.

לא אחת ניסו להסביר את האפליה הלאומית בשכר ברמת ההשכלה הנמוכה יותר של השכירים הערבים. אולם הנתונים מעידים, כי האקדמאים הערבים סובלים מאפליה חמורה אפילו יותר. כך, בעוד שהשכר לשעה של פועלים ופקידים יהודים (בעלי השכלה של עד 12 שנה) גבוה ב-14% משכר הערבים באותה רמת השכלה, הרי בשכרם לשעה של יהודים בעלי השכלה גבוהה (13 שנות לימוד ויותר) לעומת ערבים באותה רמת השכלה, הפער מטפס ל-51%.

לנתונים אלה אפשר להוסיף נתונים לגבי אפלייתם של שכירים מזרחים (דור שני) שהכנסתם נמוכה בשליש מהכנסתם של אשכנזים (דור שני), שכבר לא לדבר על מעמדם הנחות ביותר של מהגרי עבודה ופליטים בשוק העבודה.

השאלה היא, מה עושים עם הנתונים האלה, או במילים אחרות, מהי המשמעות החברתית שלהם.

לאחרונה ראה אור ספרו של פרופסור יוסי יונה, שהוא ח"כ טרי בסיעת "המחנה הציוני" – "סדקים בחומה". כממשיך רעיוני של תפיסת "הדרך השלישית" של אנתוני גידנס, וכאידיאולוג של הרב-תרבותיות, בונה יונה  את ביקורתו על השקפת העולם המרקסיסטית-מעמדית בדרך לא מקורית בעליל: תחילה הוא מדביק למרקסיזם תווית של פשטנות (וולגריות) רעיונית, ואז פוסל אותו כ… פשטני.

כך קובע יונה, כי "חוגי השמאל המעמדי" – "מצדדים בקידומו של מאבק מעמדי צרוף" (עמ' 257), אשר מעצם מהותו אינו מתחשב, כביכול, בייחודים הלאומיים, העדתיים, התרבותיים, המגדריים. ואז מנופף יונה בהגדרה זו, כדי לטעון בהמשך אותו פרק, כי המרקסיסטים צרי האופק רוצים לשחרר אוכלוסיות מתודעה כוזבת (עמ' 259).

יונה מנסה לחזק את שלילת הגישה המעמדית בהצביעו על גיוון המקצועות הקיים בחברה בת-ימינו. בגלל גיוון המקצועות, טוען יונה, "אי-אפשר לדבר עוד על מעמד הפועלים המסורתי, או על כל מעמד אחר ומובחן", אשר "יכול לבצע פעולה קולקטיבית" (עמ' 261). אך במציאות הישראלית, שיעור השכירים בקרב המועסקים גדל בהתמדה, ובמקביל – גם שכירים בחברות היי-טק, בחברות ביטוח, באוניברסיטאות וכו', מתארגנים ומקימים ועדי עובדים. וכך, בעוד יונה מקונן על מות "מעמד הפועלים המסורתי", גם עובדי צווארון לבן נוהגים באופן מעמדי מסורתי.

בפרק 12 בספרו מציג יוסי יונה את המושגים העיקריים של החלופה הרב-תרבותית שבה הוא דוגל: "קבוצות זהות", "קהילת משמעות" ו-"מרחב ציבורי משותף".

"קבוצות הזהות" לפי יונה הן ערבים, חרדים, יוצאי חבר העמים, יוצאי אתיופיה, הציבור המזרחי והציבור האשכנזי.  מעבר לשאלות, מדוע אין אצל יונה קבוצת זהות של נשים ומדוע היהודים מובחנים לפי מוצא (בדרך כלל מוצא הוריהם או סביהם), ואילו הערבים הם קבוצה שאין בקרבה הבחנות, העניין הוא במשמעות של ביסוס המרחב החברתי על מוצא (קבוצות זהות). השאלה העיקרית היא, נגד מי מכוון המאבק של אותן קבוצות? כאשר מסתפקים בזהות תרבותית (ומגדרית), ההיגיון אומר שהמאבק הוא בין קבוצות הזהות. כך המאבק של המזרחים הוא נגד האשכנזים (ולהיפך); המאבק של הערבים הוא נגד היהודים (ולהיפך); והמאבק של הנשים הוא נגד הגברים (ולהיפך).

אולם אם המוצא האתני-תרבותי הוא הקובע את המבנה החברתי, לא ברור מדוע כמזרחי בחר יונה להתמודד בפריימריס במפלגת העבודה ולא הציע עצמו לש"ס, שהגדירה את מהותה כמזרחית. יונה גם אינו דן בשאלה, האם הטייקון הישראלי העשיר ביותר יצחק תשובה, יליד לוב, ואבנר בן סניור, יו"ר ועד עובדי כי"ל, ממובילי המאבק בפיטורים, נמנים שניהם עם אותה קבוצת זהות, והיא זו שקובעת את מעמדם החברתי?

הסטטיסטיקה הרשמית אינה מספקת נתונים אמינים בכל הנוגע בפערים המעמדיים. מהנתונים המעטים השופכים אור על הפערים המעמדיים (אף שאינם משקפים אותם במדויק), בחרנו להביא את החלוקה של ההכנסה הלאומית לשכר ("תמורה לשכירים", בלשון הלמ"ס) ולרווחים ("עודף תפעולי", בלשון הלמ"ס). למען הבהירות, הוצא מהחישוב השכר הזקוף לעצמאים.

ובכן, ב-2002, השכר היה 90% מההכנסה הלאומית, ואילו הרווחים – 10%. כעבור עשור, ב-2012, השכר ירד ל-69% מההכנסה הלאומית, ואילו הרווחים טיפסו עד ל-31%.

במילים אחרות: נוסף להיבטי האפליה השונים, הרי שמעמד העובדים השכירים כולו, ללא הבדל מגדר ולאום, נפל קורבן להעמקה חסרת תקדים של הפערים המעמדיים.      

חשוב להוסיף, כי על בסיס התפיסה של קבוצות הזהות אין בעצם אפשרות תיאורטית ומעשית למאבק משותף לא ברמת המדינה ולא ברמה הבינלאומית, כי הזהות מסמנת הפרדה ולא חיבור, התנגשות ולא שיתוף. התפיסה המעמדית מכירה בהבדלים, אך מלמדת כי התנאי לבניית חלופה למציאות של אפליה, של דיכוי ושל הדרה היא פעולה משותפת של העובדים.

מבחינה זו, הפגנת האלפים שנערכה השבוע בכיכר רבין, לקריאתה של ועדת המעקב העליונה לענייני האוכלוסייה הערבית, הייתה צעד חשוב ואפילו היסטורי במערכה נגד האפליה הלאומית ולהגנת החירויות הדמוקרטיות וזכויות האזרח. אפליה, חשוב להדגיש, מתבצעת גם באמצעות חוקים ותקציבים, אך בעיקר באמצעות ניצול מנגנוני השוק ("החופשי") לצורך הסללה של עובדים ערבים, כמו גם של מזרחים, של נשים ושל קבוצות מודרות אחרות, כדי לקבע בדרך זו את שכרם הנמוך ולבלום את התקדמותם בעבודה ובחברה.

בעוד שהתפיסה המעמדית מציגה את הצורך המהותי בגיבוש חלופה חברתית מהותית, דמוקרטית ושוויונית, לקפיטליזם, התפיסה של קבוצות הזהות מובילה לא אחת להתיישרות עם המציאות.

כך, לדוגמא, בפרק "סוף דבר" בספרו החדש חושף יונה, כי החלופה שהוא שואף אליה היא גיבוש "קהילת משמעות" עבור "קבוצות הזהות". ואותה "קהילת משמעות" אינה אלא… הציונות. לפי יונה, "הכוונה המקורית [של הציונות] הייתה לכונן קהילת מופת המאופיינת במידה רבה של חירות אישית ושוויון אזרחי וכלכלי". אבל הפרויקט קצת התפקשש ונתגלו "משבר סולידריות" והתחזקו "השקפות עולם לאומניות-משיחיות" (עמ' 275), שיונה אינו מוצא להם סיבות בציונות עצמה. הכיבוש המתמשך, על כל רעותיו החולות, בו החלה ממשלת העבודה ב-1967, שאך נרמז בספר, כלל אינו נזכר בהקשר של הסיבות ללאומנות המשיחית.

להערכתי, החלופות שהוצעו בעבר ומוצעות היום להשקפת העולם המעמדית כושלות ומכשילות. עבודה מאורגנת ומאבקים איגוד מקצועיים יוצרים את השותפות החיונית, שהיא תנאי להצבת המאבק בהון כחלופה עכשווית ועתידית לתחרות ולעוינות שמטפחים המעבידים והממשלה בין העובדים לבין עצמם לפי סימני היכר כאלה ואחרים. לכן, מבלי להמעיט בחשיבות של כל מאבק דמוקרטי נגד אפליה ובצורך לתמוך בו, המפתח לתמורות חברתיות יסודיות היה ונותר העיקרון של "פועלי כל הארצות, התאחדו!".