אלכסנדר פן – משורר הזעם והחזון

Bookmark and Share

80 שנה לפרסום הפואמה "נגד!"

לא במקרה נבחר ביצוע חדש של שירים של אלכסנדר פן, המשורר הקומוניסט, ובראשם הפואמה "נגד!", לתכנית האמנותית של אירוע יובל "זו הדרך", שיתקיים בסינמטק ת"א ב-4 בספטמבר בשעה 12:00.

    קרה כך, שהמועד של 50 שנותיו של "זו הדרך" והמועד של 80 שנה לפרסום "נגד!" כמעט חופפים. אך החפיפה הרעיונית-פוליטית-תרבותית של שני המועדים עולה עשרת מונים על הכמעט חפיפה בחודש הפרסום.

    הפואמה "נגד!" ראתה אור לראשונה ב-26 ביולי 1935 בעיתון "במפנה" – שבועון של מפלגה ציונית שמאלית בשם מפלגת פועלי ציון החוגים המרקסיסטיים. פן עצמו נהג לקרוא אותה בקולו הרועם באירועים של המפלגה הקומוניסטית, אך תהודתה הגיעה הרחק, לחוגים רחבים של פועלים, חברי תנועות נוער, פעילי שמאל ושוחרי שלום.

המפנה

    אלכסנדר פן החל את דרכו כמשורר בשפה העברית ב-1928. בשנים הראשונות פרסם שירי אהבה ושירי געגועים לאמו, שירים על הארץ ונופה. החידוד של עמדותיו הפוליטיות והמפנה בשירתו התחוללו בתגובה לעליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה ב-1933.

    ב-1934 פרסם פן את הפואמה הפוליטית-פיוטית הראשונה שלו, שהייתה גם הראשונה מסוגה בשירה העברית של אז – "חזון ז'נבה". פואמה זו, שחריפות אמירתה לא פגה עד היום, הייתה התרעה נבואית מפני המלחמות הנוראות שהפאשיזם שהגיע לשלטון באירופה עתיד ליזום ולנהל.

    "חזון ז'נבה", שהקדימה את הפואמה "נגד!" בשנה, הניחה יסודות פוליטיים-ליריים של התנגדות וזעם, אשר ב"נגד!" ניסו להשיב לשאלה: אז מה עושים נוכח עליית הפאשיזם וכדי למנוע את מוראותיו?

תככים ונשפים

    כותרת המשנה של "חזון ז'נבה" – "לחבר לאומים בתככיו", התייחסה לצביעותו של גוף בינלאומי זה, שהוקם ב-1920 ושלטו בו בריטניה וצרפת, ולהתעלמותו מהסכנה המגולמת בעלייתם לשלטון של מוסוליני באיטליה ושל היטלר בגרמניה. פן מתריע מפני ההשלכות הנוראות של אווירת הפיוס עם הפאשיזם ושל אמירותיו המשלות של חבר הלאומים, לפיהן לא צפויה כלל סכנת מלחמה.

    בנבואה מצמררת, שכמו חוזה את השימוש בגז להרג המוני, כתב פן על נשפי ז'נבה (מקום מושבו של חבר הלאומים) ועל מה שצפוי למשתתפיהם:

…אלילי המחול, / כעדרי פרות, / יוזמנו לכרכר / בזרועות הגאזים!…

     על רגישותו של פן לאירועים הפוליטיים אנו למדים מכך, שהכליל בפואמה זו התרעה מפורשת מפני האדישות להכנות של איטליה הפאשיסטית לכיבוש אתיופיה, שהתרחש בפועל באוקטובר 1935, כבר לאחר פרסום הפואמה:

טקסים וצילינדרים, / קרני-חיוכים / וחונף רירי / בנימוס הטרקליני. / ובחובי הפינות /  צפורני-חיכוכים / על אבני האימפריה / משחיז מוסוליני!

סיוט ושמו "תרבות ומולדת"

    בחלקה האחרון של הפואמה, מתעלה המשורר לגבהים פוליטיים-פיוטיים בהתריעו מפני המוות שעוד יזרע היטלר:

הנה הוא, העיט, / (יחי הקצב!) / נועץ מרצחיו ביונה ובורח.

     ובהמשך כותב פן בחריפות מיוחדת ובשילוב לשון דיבור נגד הדמגוגיה הפאשיסטית הקוראת למלחמה "למען תרבות ומולדת":

תרבות ומולדת?! – / הבוז לתרבות, חרבון על מולדת כזו, השולחת / בשם טבחיה אותי לאיבוד! / אם זאת היא מולדת / וזאת היא תרבות – / מה צבע לאופל, מה טעם השחת?!

     המיינסטרים התרבותי הציוני דחה את "חזון ז'נבה". בהערה שצירף פן לפואמה זו (בקובץ "לאורך הדרך", 1956), סיפר כי דב סדן, העורך הספרותי של "דבר", יומון ההסתדרות, נימק את פסילת פרסומה במלים: "אין לדבר על הדפסת שיר אנטי-שירי כזה".

תעודת זהות

    בבתים המסיימים את "חזון ז'נבה", פנה פן בגוף שני ("אתה") אל הפועל, אשר מגויס כחייל לעת מלחמה ומשלם את מחירה, וקרא לו לפקוח עיניים ולעצור את מרכבת המוות בטרם תגלוש במורד.

    רעיון זה של התנגדות פעילה של פועלים למלחמה, במטרה למנוע אותה ואת הזוועות הנלוות אליה בהכרח, הפך הרעיון המרכזי של הפואמה הפוליטית-פיוטית השנייה שכתב פן – "נגד!", שהודפסה בשבועון "במפנה" ב-1935.

    פן עצמו כתב על המקום המהותי של השיר "נגד!" במכלול יצירתו: "בשיר זה רואה המחבר את תעודת זהותו הפוליטית-חברתית בשירה העברית" ("לאורך הדרך", ע' 475).

בקצב מצעד הפועלים

    בפואמה "נגד!", בהבדל מ"חזון ז'נבה", יצר פן שיר מגייס התנגדות הכתוב בקצב המעלה בזיכרון את התנועה הפועמת ואת ההמולה של המכונות בסרט "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין (שיצא לאקרנים ב-1936, שנה מאוחר יותר): אצל פן, הברגים "נעים ברטט", המנוע – "מזיע", המכונה "מונה הדופק".

    אך הדמות המחוללת את הפעולה המהותית בשיר אינה המכונה, אלא הפועל בעל ההכרה החברתית, המתרגם את סבלו כפועל וכחייל להמנון התנגדות של מעמד הפועלים.

    פן בונה בשירו, צעד אחר צעד, את צמיחת הפועל הפשוט למנהיג פועלים. כותרת המשנה של השיר היא "סיפור על אחד אדם פשוט", והוא מתחיל במלים המתארות אותו כאחד מרבבות, אשר נאלץ למכור את שריריו בזול ולהסתכן בתאונת עבודה כדי להביא פת לחם למשפחתו, הכוללת אם זקנה, אישה פועלת, בת קטנטונת, בן פעוט.

    בשיר זה השליך פן לפח את הרטוריקה הציונית של התקופה, אשר שרה שיר הלל לחרושת ולחקלאות ולחלוצים האידיאליסטים. דוגמא לשיר הלל כזה היה "גלגלי העולם" של יחזקאל סן, שהודפס ב-1932, ואשר פותח במילים:

 גלגלי העולם חורקים שן במפעל / ברנה מתמתח כל שריר.

    ב"נגד!", לעומת זאת, העבודה במפעל מפרכת, מייצרים בו תותחים, קורות תאונות עבודה, ואת הפועלים מגייסים בקריאה מקפיאת הדם:

"הקשיבו! / היום הוכרזה מלחמה – / תרחיקו ללכת הפעם!" /

אקטואלי יותר מתמיד

    "נגד!" הוא מחאה על זוועות המלחמה, אך בעיקר – קריאה חודרת לב להתנגדות, ל"אפשר לחיות אחרת" לחיפוש "הדרך אל הדרור!". בשיר, פצוע המלחמה, שכבר מלאו לו חמישים, מציג את חזונו בהפגנת פועלים המניפים דגלים אדומים: לא למלחמה! להילחם במחרחרי המלחמה!

    בישראל 2015 נשמעים דבריו אקטואליים מתמיד:

  ואם /   באחד הימים, / יכפו על כולנו /  מלחמת-לא-לנו – /  תדבקו אח באח / וכוונו התותח /  בדממה /  אל מול פני-המלחמה!

    "נגד!", בתוכנו, בקצבו, בלהט הפואטי והפוליטי שלו, שבה את לבם של קוראי העברית במשך עשרות שנים, ורבבות נצרו ועדיין נוצרים אותו בזיכרונם.

    הממסד הציוני לא יכול היה לחסום את הפופולריות של השיר. אך כאשר החליטה ההסתדרות לכלול אותו בחוברת שפרסמה, היא צינזרה ממנו את נאום הפועל נגד המלחמה…

    "נגד!", הכתוב במכוון בשפה פשוטה וקצבית, נשאר עמנו כשיר שלום פרולטרי, המוקיע את המלחמה ואת המרוויחים ממנה (כספית ופוליטית), מנחיל את מסר ההתנגדות הפעילה ומנהיר באופן פיוטי מדוע במערכה זו כה חשובה אחדות הפועלים.