כך זולגות נורמות הכיבוש

Bookmark and Share

השבוע נזכרתי בחוויה שמלאו לה כבר יותר מיובל שנים. ב-1961 הגענו, בן זוגי יורם ואני, לראשונה בחיינו לפאריס. בנמל התעופה פגש אותנו יגאל, חבר הנוער הקומוניסטי הישראלי, שהגיע לשם למטרת לימודים.

    שתי חוויות, שאינן קשורות לתיירות, נחרתו בזיכרוני. חוויה אחת – חיילים עם קסדות לראשיהם עומדים עם נשק שלוף בעמדות שמירה מבוצרות שהוצבו בפינות הרחובות המרכזיים, ועוקבים במבטיהם אחרי העובדים ושבים. השנייה – יגאל, שהיה ממוצא תימני, מתאר באוזנינו כיצד שוטרים עוצרים אותו שוב ושוב בשל גון עורו הכהה.

    פאריס חוותה אז את דמדומי הכיבוש של אלג'יריה, כאשר החזית לשחרור לאומי כבר הייתה קרובה להשגת ניצחונה, ואילו ממשלת צרפת התעמתה במקביל גם עם ה'פייה נואר' ("רגליים שחורות"), הלא הם המתנחלים הצרפתים שהתנגדו לנסיגת הצבא ולכינון אלג'יריה ערבית עצמאית.

הקו שנמחק אך לא נמחק

    לאלה החיים כאן ועכשיו אין צורך לבאר, מה היה הטריגר להתעוררות זיכרונותי, אשר צפו והתבהרו ככל שנערמו זה על גבי זה הדיווחים החדשותיים הקשים. המציאות המדממת הנוכחית שבה ומבהירה, למי שעוד נחוצה הבהרה כזאת, את הדמיון בתגובות של משטרים המנסים בכל כוחם לשמר שליטה על עם אחר, נישול והתנחלויות באמצעות הרחבה של השימוש בכוח ובהפחדה.

    נכון שטרם הוצבו יציקות בטון (בטונדות) בקרן הרחובות בן-ציון והמלך ג'ורג' בתל-אביב, אך הן כבר הוצבו בכניסות לשכונות ערביות בתחומה של ירושלים המזרחית המסופחת. נכון שטרם הוצבו חיילים בעמדות בפינות הרחובות, אך מזה יובל שנים, מגדלים וחיילים המאיישים אותם הם כבר חזון נפרץ לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית.

    ממשלת נתניהו ואלה שקדמו לה השקיעו מאמצים רבים וכסף רב בניסיון לבסס את השלטון בשטח כבוש בעזרת מתנחלים, אשר נוטעים בכוח הזרוע מעין פיסות של ישראל, חוקיה ומנהגיה, בתוככי אוכלוסייה כבושה. היו גם מי שהזדרזו להכריז, כי מאות אלפי מתנחלים מחקו בפועל את הקו הירוק (הקווים של 4 ביוני 1967).

    אלא שאז הסתבר, כי כאשר מוחקים את הקו הירוק, קורים במוקדם או במאוחר שני דברים: נורמות של שליטה, שימוש בכוח, רמיסת זכויות אדם, הדרה וסתימת פיות, הנהוגות בשטח הכבוש, מחלחלות במלוא חומרתן לתחומי ישראל שלפני 67'; ובמקביל, החרפה בעימות בין הכובש ולנכבש ממלאת בצבע עז קו ירוק שלכאורה נמחק. אין דוגמא משכנעת יותר לשובו של אותו קו מאשר חזרתו והתגלותו בירוק מוחשי בירושלים רבתי בשבועות האחרונים, ואפילו בקו שבין ירושלים העתיקה לזו המערבית, המכונה 'קו התפר'.

    אשר לנורמות הכיבוש, הכוללות דה-הומניזציה של הפלסטינים, שלילת זכויותיהם האישיות והלאומיות, וגם רשות להרוג מי מביניהם הנראה חשוד בעיני המחזיק בנשק (חייל, שוטר או מתנחל) – אלה נחשפות עתה בייתר שאת גם בתוככי ישראל.

    לרשימת הקורבנות של פשעי שנאה, של ירי כתגובה ראשונית ושל ניסיונות לינץ', הכוללת כרגיל ערבים אזרחי ישראל, נוספו לאחרונה צעיר יהודי העובד בסופרמרקט בקריית אתא; תושב בת-ים שהסתכסך עם שכנו; ואזרח אריתריאה שנקלע לפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, ורק בשל צבע עורו ירו בו מאבטח וקצינת מג"ב והמון מתלהם המשיך להכותו בעודו מדמם אל מותו.

 הכשר חוקי וממסדי

    בשטח כבוש יכול השלטון הכובש לנהל את ענייניו ללא צורך לחוקק חוקים – די בצווים שמפרסם המושל הצבאי. כזה היה המצב בפלשתינה כולה תחת השלטון הבריטי, למשל. אולם במדינה המתיימרת לקיים משטר דמוקרטי, נחוצים חוקים המכשירים את הטריפה.

    וכך, כאשר נורמות כיבוש זולגות פנימה, לתחומי ישראל, עדיין משמרים מראית של שלטון חוק. מכאן מבול החקיקה האנטי-דמוקרטית של השנים האחרונות, לרבות ההמצאות האחרונות של חוק הטרור וחוק המישוש, שכבר אושרו בקריאה ראשונה. שני חוקים אלה מכרסמים באופן בוטה בזכויות האדם של אזרחי ישראל באמצעות הרחבה שערורייתית של סמכויות שוטרים. כך, מתיר חוק המישוש לשוטר לערוך חיפוש על גופו של כל אדם בכל עת, ולא רק במקרה שלשוטר יש חשד סביר שהאדם נושא נשק.               

    והרי זה בעצם עיקרו של העניין: עם התמשכות הכיבוש, טיפוח שנאה לאומית ופרקטיקה של דיכוי זכויות אדם בשל מוצא או צבע עור הופכים להיות המציאות בישראל. אמנם אין עדיין חוק כתוב הכולל את הניסוח המביש של ח"כ יאיר לפיד, יו"ר "יש עתיד", לפיו צריך לירות בכל מי שמחזיק משהו מחודד כדי להורגו, אך זו כבר רוח המפקד בצבא וגם בממשלה, ולכן אולי תגיע גם הצעת חוק כזאת…